אירועי הבוקר בלבנון מאירים את המצב בצפון מכמה זוויות. ראשית, התקיפה המוצלחת של צה"ל מעידה על עומק האחיזה המודיעינית של צה"ל בחיזבאללה, על היכרות מעמיקה עם הפריסה הטקטית שלו, ועם הפקודות שיורדות מהפיקוד הבכיר לדרג הטקטי.
שנית הצלחת ההתקפה מעידה על איכות ההכנה של צה"ל לרגע הזה, הכנות של שנים בלמידת חיזבאללה והכנות של השבועות האחרונים, בהן איים חיזבאללה להגיב על חיסול פואד שכר רמטכ"ל חיזבאללה לפני פחות מחודש. ההכנות האלו אפשרו הוצאה לפועל של תכנית מורכבת בזמן קצר ובהצלחה רבה. אלתורים של הרגע האחרון הם חיוניים במלחמה, וצבא נבחן ביכולתו לאלתר, לשנות ולתכנן במהירות משימות חדשות, אבל אלו לעולם לא יהיו מדויקות ויעילות כמו אלו שתוכננו בקפידה במשך שבועות. גם הצורך של הדרג המדיני להבין לעומק את משמעות הפעולה לפני אישורה מחייבת זמן הכנה ארוך והתייעצות בין הדרג המדיני לצבאי.
הזמן הרב שעבר מאז חיסול שוכר עד היום מעיד גם על חידוש ההרתעה. כל שבוע שעובר, וכל העמקה של הפגיעה בחמאס, מחלישים את הביטחון של חיזבאללה בכוחו, ומחזקים את ההרתעה. חיזבאללה מחזיק גם הוא בתוכניות מבצעיות והיה יכול להפעיל אחת מהן למחרת החיסול. הזמן הרב שעבר מעיד על ההתלבטות וההיסוסים של חיזבאללה, ובעקיפין גם של איראן.
התגובה של חיזבאללה, ירי של כמה מאות רקטות לגליל, למרות היותה כואבת לאלו שרכושם ושגרת חייהם נפגעו, מעידה על העליונות שהושגה מולו בחודשים האחרונים. תקיפות צה"ל בלבנון בחודשים האחרונים לא היו רק תגובות ספורדיות להתגרויות ופגיעות משמעותיות של חיזבאללה, הם הביאו לשחיקה מתמשכת בכוחו ולשלילת יכולות של ארגון הטרור.
החודשים האחרונים לא היו חודשים של ספיגה ותגובתיות. המערכה בצפון מתנהלת על פי חוקים שאותם קבע חיזבאללה וישראל הסכימה להם: החוק הראשון: צבא מול צבא, ללא פגיעה באזרחים. והחוק השני: מערכה מוגבלת במרחב הקרוב לגבול. החוק השלישי: דם מול דם, הרוג על כל הרוג, לא היה, כמובן, מקובל על צה"ל, וחיזבאללה לא הצליח להגשימה.
עם כל שבוע שעבר השתנתה המשוואה. בתחילת המערכה פגע צה"ל בחוליות שפעלו לאורך הגבול, ובשבועות האחרונים פעל צה"ל בעומק לבנון, מול מטרות תשתית מבצעית ולוגיסטית, והעלה את קצב ההרוגים של חיזבאללה. חיזבאללה מצדו לא הסלים את המערכה ונזהר ממלחמה כוללת. שחרור אוגדות המילואים, העברת אוגדה לצפון, התרגילים הרבים, והתייצבות הלחימה ברצועה הבהירו לחיזבאללה שצה"ל יכול, אם ירצה, לצאת למהלך התקפי בצפון, וישראל מחכה להזדמנות המדינית או הצבאית כדי לתקוף בלבנון. הידיעה הזו הרתיעה את חיזבאללה.
עם כל זאת, המצב בצפון לא טוב. תושבי הגליל פליטים בארצם, והמרחב כולו הולך ונחרב. אין סיכוי להחזיר את הגליל למסלול של חיים ופריחה ללא שינוי המצב מהיסוד. ידידותינו במערב חוששות ממדינות הרוסות, והן מרסנות את ישראל. ריסון באמצעים מדיניים, לחץ דיפלומטי ואיום גלוי או מוסווה בהפסקת הסיוע למלחמה, מאפשר להם לדרוש מישראל להגיב במתינות.
ראוי להעריך את הכוונות הטובות והסיוע שאנחנו מקבלים מידידותינו לאורך חודשים ארוכים. עם זאת, מה שנראה מרחוק כעניין פעוט, כמה קילומטרים של פינוי, הוא עניין של חיים ומוות. ישראל לא יכולה לסיים עוד מלחמה בתיקו, האסטרטגיה האיראנית חייבת לספוג תבוסה, והאיום על גבולותינו חייב להיפסק. כל זה מחייב מהלך התקפי בלבנון, פגיעה קשה בחיזבאללה, והסגת כוחותיו מעבר לליטאני או מעבר לזהאראני. על ישראל להבהיר לעולם שסבלנותה פקעה. אי אפשר לסמוך על עוד ועוד מהלכים הגנתיים מוצלחים, ולא כל פעולה בעתיד תצליח במאה אחוז. המשך ההגנה יוביל בסופו של דבר לאסונות. הגיע זמן הכרעה.
