בעולם של מוסר המבוסס על רגשנות, קיטש והערצת הקורבן – עולם שאמנם מקדש כביכול את המגוון התרבותי ואת ריבוי וחופש הדעות, אך מתיר להביע רק את מה שנכון פוליטית – מובן שישנה רק עמדה אחת אפשרית ביחס לחטופים: זו הצהובה. בכל מחיר (זה הצהוב; חסימת סיוע "הומניטרי" לאויב אסורה). עכשיו.
כל ניסיון להביע עמדה אחרת נחשב כאטימות לב. ומי שינסה לעשות זאת, אם בכלל יצליח, חייב להודות תחילה בהנחת המוצא הצהובה: "גם אני דואג לחטופים לפני הכול" (אולי אף יענוד את סיכת הסרט הצהוב, המתחפשת לדאגה ניטרלית, לא בכל מחיר ועכשיו). אך משעה שעשה זאת, הודה בכל מערך המוסר הלקוי של עמדה זו, ומיד כשיוסיף את ה"אבל" ויסייג את העמדה הצהובה, כל שיאמר יהיה אפולוגטיקה שרק תוכיח שאין לו לב.
לאור השיח הממשטר הזה, המתנגדים לעסקה מופקרת מביעים טענות תועלתניות: שחרור מחבלים יחזק את הטרור, כשם ששחרור סינוואר הביא את ה-7 באוקטובר; הוא ידרבן את הטרור להעלאת המחירים ולהמשיך בחטיפות; הוא ישדר לשאר אויבנו כניעות ורפיסות; ודווקא עמדה נוקשה היא שתביא לשחרור החטופים, לשחרור כולם. טענות אלו נכונות, אך מקבלות בפועל את מוסר הקורבן, מבלי להציע אלטרנטיבה מוסרית.
אלא שטוטליטריזם מחשבתי שכזה, המתיר רק עמדה אחת, מבוססת-רגש – וזאת מתוך יומרה לפלורליזם – מבטא למעשה את הליקוי המוסרי העמוק הטמון ביסוד העמדה הצהובה. בשורש הערצת הקרבן, הנחשב צודק בשל עצם היותו מסכן, עומד מוסר החסד הנוצרי. כפי שהראה ניטשה, אף שהוא נראה כחוסר-אונים, לקרבן כוח מהופך וגדול יותר: במקום הפעלת כוח כנה וישירה, פועל הקורבן באגרסיביות-פסיבית, בטינה שבליבו המעוררת ייסורי מצפון מוסרניים ("ומה אם זה היה הילד שלך?", "הופקרנו!"). זהו קיטש רגשני, המלווה בפולחן טקסי שמסרס כל יכולת לחשוב אחרת. כפי שכתב מילן קונדרה, זוהי רודנות הלב האוסרת כל חשיבה שהיא.
וכשם שקורבנו של ישו זיכה אותו בגוף מיסטי במקום גופו הגשמי, וכבר גאל את העולם בחסד במקום גבולות הדין והחוק – כך כל קרבן, לא משנה אם אשמתו הובילה לקורבנותו, משוחרר מן החוק והוא רשאי להפעיל כל אלימות (כך בקמפוסים ביחס לפלסטינים) וכל חוק אינו יכול לעמוד בפני הצורך האקוטי לגואלו מייסוריו – בכל מחיר! עכשיו! (מי משיחי? המבקש לפעול בסבלנות ובאחריות, או הדורש גאולה עכשיו?).
בשפה חילונית, זהו הדגל הצהוב השני: הדמוקרטיה ושלטון החוק. במצב הטבעי, כך לימדו הוגים ליברלים כתומס הובס, אדם לאדם זאב: זכותו להגן על עצמו בכל מחיר, הצדק הוא מידה כנגד מידה, ובמקרה של רצח – גאולת דם. אך זהו צדק כאוטי. מעגל הדמים האינסופי וחוסר הסדר והביטחון בחיים הוביל למצב שבו הבינה האנושות שעליה לוותר על חלק מכוחה ולהעבירו לריבון – אפילו לרודן. בדמוקרטיה העם הוא הריבון, המוותר על הכוח ומוסרו למוסדות המדינה, על-פי חוק שגם הם כפופים לו.
לפי מקס וובר, אפיונה של המדינה המודרנית הוא המונופול על הכוח. חברות שונות העבירו את הכוח לזקני העדה – ולאחר-מכן למדינה – שימיתו את הרוצח על-פי חוק המבטא צדק; ובחברות ליברליות הומר דין המוות בכליאה, שתנאיה אף השתפרו עם השנים. למרות הסובלימציה, קרובי הנרצח קיבלו זאת כביטוי לצדק שנעשה לקרובם ולהם-עצמם, באשר הוא נעשה לפי החוק שנקבע על-ידי האזרחים עצמם וערכיהם.
עסקה מופקרת היא סכנה לשלטון החוק הדמוקרטי-ליברלי. חברה המשחררת רוצחים בסיטונות, ללא ששילמו את חובם, הופכת את החוק לאות ריקה בעיני המחבלים המשוחררים או הפוטנציאליים, המבינים שלא באמת ישלמו על מעשיהם. אך החוק מתרוקן ממשמעות גם עבור מי שנעשה לו עוול ומצפה לצדק על-פי חוק. אם לא ייעשה צדק זה, לא ירחק היום שבו ייטלו האזרחים מחדש את החוק לידיהם, בידיעתם שהחברה והמדינה כבר לא תדאגנה לצדק שייעשה עבור מי שאינם נמנים על המחנה הפוליטי הנכון, על מה שנכון לחשוב/להרגיש פוליטית – ועל המוסר הנכון.
המחנה "הדמוקרטי" יוכל לצקצק בהתנשאות על ברבריות החולקים עליו, שהפרו את החוק ומאיימים על שלטונו – מחסימות כבישים ועד סרבנות, מ"תג מחיר" ועד נקמת דם. אך משרוקן המחנה הצהוב (בדומה לאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ והפרקליטות) את החוק ממשמעותו ותוקפו ומנעו את הצדק, מה לו להלין על הברבריזם הטבעי שיצר?
