יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אריאל שנבל

פרשן לענייני ארה"ב, כתב מגזין בכיר ובעל טור אישי במקור ראשון. בין השאר, מסקר מקרוב את המערכת הפוליטית האמריקנית מאז 2010

בבחירה בין האריס לטראמפ – עדיף ללכת על האדם היציב יותר

יש רק שתי תוצאות אפשריות לבחירות לנשיאות ארה"ב, אבל כישראלים אסור לנו להסתכל עליהן באופן בינארי

ב־15 שנותיי כפרשן לענייני ארה"ב בעיתון זה, תמיד סירבתי לענות לשאלה במי אני תומך. אובמה או מקיין, אובמה או מיט רומני, קלינטון או טראמפ, ביידן או טראמפ, טראמפ או האריס – סיקרתי את כל מערכות הבחירות, ומעולם לא היה לי דחוף לענות לשאלה מי עדיף.

לא כי אני חושש לגלות את דעותיי – הן נטועות בצד השמרני של המפה הפוליטית, וכל מי שקורא אותי מדי שבוע יודע זאת היטב – אלא בעיקר כי אין צורך: יש די אמריקנים שצריכים לחוות את דעתם בעניין, ולנו הישראלים כדאי קודם כול להתעסק בפוליטיקה הפנימית שלנו, ורק אחר כך להביע דעה על המתרחש במעצמה החזקה בעולם.

הפעם, לראשונה יש לי תשובה שאני מוכן לחשוף בפומבי: אני מעדיף את הנשיאה קמלה האריס שעומדת בראש המפלגה הרפובליקנית. וזאת לא טעות.

בבחירה האישית בין האריס לטראמפ, אני חושב שהאריס היא אדם יציב יותר, אמפתי יותר, שמסתכל סביבו ורואה אנשים ולא רק אינטרסים. טראמפ, לעומת זאת, מגלם את ההפך הגמור. ייאמר מיד – בכל הקשור למדיניותו כלפי ישראל בארבע שנות כהונתו הקודמת, טראמפ פרע את כל חובותיו כלפינו ואף יותר: הוא הכיר ברמת הגולן כשטח ישראלי, העביר את השגרירות לירושלים, וניצח על הסכמי אברהם תוך הפגנת כוח ועוצמה של חיבור ישראלי־אמריקני, שהבהיר למדינות ערב המתונות באיזה צד של ההיסטוריה כדאי להן להיות.

אבל הקדנציה השנייה של טראמפ היא דבר שאין לנו שום דרך לצפות. חובתו האלקטורלית לבייס האוונגליסטי שאמור לבחור בו גם בפעם השנייה כבר לא תקפה, ואפשר לראות זאת בבחירתו במועמד לסגן הנשיא, שאינו אוונגליסטי. אפשר לראות זאת גם בהתבטאויות שלו במהלך המלחמה, שלא ממש היטיבו עם ישראל ועסקו בעיקר בכמה הוא מאוכזב מנתניהו שנעלם לו, לדבריו, רגע לפני ההתנקשות בסולימאני.

טראמפ בעצרת בחירות. צילום: AFP

את טראמפ מעניין טראמפ. זה לא סוד. האם טראמפ יתמוך בישראל בקדנציה השנייה? קשה לומר. מדובר בהימור. אצל האריס, לדעתי, ההימור בעייתי פחות. נכון, דעותיה נמצאות שמאלה ממה שטראמפ משדר כרגע, אבל תמיכתה בישראל ניכרת לאורך שנות פעילותה בפוליטיקה והיא לא זזה מהן גם כעת.

לגבי המפלגות זה כבר עניין אחר לגמרי. הממסד הרפובליקני הוא פרו־ישראלי מובהק, הרבה יותר מהממסד הדמוקרטי. השוליים האנטישמיים בימין האמריקני מוקצים מחמת מיאוס, אין להם כמעט קול בבמות המרכזיות של המפלגה, והתמיכה בישראל עוברת כחוט השני בכל הרמות והדרגות. לפעמים מפעים לראות חבר קונגרס רפובליקני אנונימי ממחוז נידח בקנטקי מקדיש כל ציוץ רביעי או חמישי שלו להצהרת תמיכה בישראל. יש עשרות תומכי ישראל כאלה.

יהודים יש שם פחות, אבל זה כבר עניין פנים־אמריקני: מאז מלחמת העולם השנייה המפלגה הדמוקרטית היא "האוהל הגדול" של המיעוטים בארה"ב, כולל המיעוט היהודי. כ־80 אחוז מיהודי אמריקה תומכים בדמוקרטים, לא בהתרסה מול מדינת ישראל אלא מכיוון אחר לגמרי, מנקודת מבט של מיעוט קטן – כ־3 אחוזים מקרב אוכלוסיית ארה"ב – שחושש מפני עריצות אפשרית של הרוב הלבן והנוצרי.

מכיוון שלמרבה הצער אי אפשר לקבל את כל מה שרוצים בחיים, והאריס לא תהיה נשיאה מטעם המפלגה הרפובליקנית, צריך להיות ריאליים ולהתכונן לשתי התוצאות היחידות האפשריות בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר הקרוב: טראמפ והמפלגה הרפובליקנית או האריס והדמוקרטים. בעולם המקוטב ורודף הכותרות שבו אנחנו חיים, כל בעל דעה חורץ שהאפשרות האחת תהיה מעולה והשנייה אסון. אבל האמת מורכבת יותר, ועל מקבלי ההחלטות בממשלה, והעוסקים בקשר שבין ארה"ב לישראל להבין אותה: לא להיכנס להיסטריה מהאחת ולא לשאננות ואופוריה מהשנייה.

הוועידה הדמוקרטית, שאתמול היה יומה האחרון, אירחה שלשום באופן מופתי את הוריו של החטוף הירש גולדברג־פולין. הקהל הדמוקרטי בשיקגו הריע להם ממושכות במהלך כל הנאום, דמעות לא מעטות נצפו באולם הגדול, וקריאות "השיבו אותם הביתה" נשמעו היטב. בינתיים, מחוץ לאולם, ישבו כמה עשרות צירים דמוקרטים אנטי־ישראלים בשביתת שבת על כך שלא מאפשרים לנציג פלסטיני לנאום בוועידה.

הוריו של הרש גולדברג-פולין בעת שנשאו דברים בוועידה הדמוקרטית. צילום: EPA

זאת לא החלטה מובנת מאליה של צמרת המפלגה הדמוקרטית. יש לה כמובן סיבות פוליטיות קרות, שכן המתלבט האמריקני הממוצע תומך בישראל הרבה יותר מאשר בפלסטינים, והקרב כעת הוא על המתלבטים; אבל יש בה גם כדי לאותת לציבור הישראלי שיש עם מה לעבוד במפלגה הדמוקרטית.

לא מדובר, כפי שיש מי שמנסים להציג, במפלגה שאיבדה מזמן את הבלמים וגלשה לעבר פרוגרסיביות אנטי־ישראלית. יש קולות כאלה, כאמור, אבל לפחות כרגע הם יושבים בזויים ודחויים מחוץ לאולם הוועידה. כדי לזכות השנה בנאום מרכזי בוועידה, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, מחברות הקבוצה הפרוגרסיבית האנטי־ישראלית "הסקוואד", הייתה צריכה להפגין התמרכזות בארבע השנים שחלפו, כולל התמתנות ברורה בהתבטאויות נגד ישראל והתמקדות בנושאים פנים־אמריקניים. לפני ארבע שנים היו לה תשעים שניות בלבד בתזמון שולי.

העולם אינו שחור ולבן, למרות מה שנראה מגלילה בפיד הרשת החברתית האהובה עליכם. המציאות מורכבת, צריך להכיר בכך, ולפעול באופן חכם ומדוד. בכל הקשור ליחסי מדינת ישראל עם שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, האמירה הזאת נכונה שבעתיים.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.