עד לפני כמה חודשים התנגדתי לעסקת החטופים המוצעת. רצועת עזה עוד לא נכבשה אז כולה. לחמאס נותרו ארבע חטיבות שכמעט לא נפגעו באזור רפיח; מעבר רפיח וציר פילדלפי עוד לא היו בידי צה"ל, וממילא היה אפשר לחדש את הברחות הנשק המסיביות לרצועה. במצב כזה סברתי שאסור לסכן את ביטחון ישראל כולה, ובוודאי לא את יישובי הנגב המערבי שכבר ספגו מכות איומות, אפילו למען שחרור החטופים.
מאז השתנה המצב, ולא רק משום שיותר ויותר חטופים התגלו כמתים, וממילא עולה החשש לשלומם של השורדים. הסיבה העיקרית לכך שיש לשקול מחדש את הדילמה היא שנתוני המלחמה השתנו. המלחמה בעזה היא לא על כיבוש והבסת חמאס אלא על שימור שליטתה של ישראל בשטח. לא לשם צבירת הישגים חדשים, אלא לשם שימור הקיימים. לעומת זאת, זירת הצפון התחממה בינתיים לבלי הכר, וניכר בה הצורך הממשי ביוזמה התקפית אינטנסיבית. אי אפשר להשאיר את יישובי הצפון לאורך זמן במצב המדמם הנוכחי. שילמנו מחיר על מדיניות ההכלה בעזה לאורך שנים, ועל הטעות הזו אסור לחזור.
אמירות הרהב על יכולתה של ישראל לקיים מלחמה רב־זירתית הוכחו ככוזבות (כמו אמירות רבות אחרות), כך שאין מנוס מהפסקת המלחמה ברצועה לטובת התפנות לזירת הצפון. יתר על כן, יותר ויותר ברור שלא נוכל להימנע מעימות ישיר גם עם איראן, ואל העימות הזה חובה עלינו לבוא ערוכים – בציוד ובכוח אדם, בבריתות בינלאומיות, וברוח לאומית מלוכדת. גם ההכנה הזאת דורשת זמן ומיקוד מיטבי. לכן יש לחתום על עסקת חטופים, גם במחיר יציאה כוללת מרצועת עזה, כדי להקדיש את כוחנו למערכות הבאות הממתינות לנו. במצב הנוכחי, השקיעה בבוץ העזתי רק מעכבת את ההתמודדות עם המשימות החיוניות הללו בזירות האחרות.
למתנגדי העסקה יש גם היום נימוקים טובים. הסיכונים מדרום יתגברו לאחר יציאת צה"ל מרצועת עזה. ציר פילדלפי ומעבר רפיח חיוניים למניעת יכולתו של חמאס לחזור ללחימה, וגם שחרורם של אסירים עם דם על הידיים הוא מכה ביטחונית קשה. אבל בסופו של דבר, חמאס הוא אויב שהוכה קשות, וייקח לו זמן עד שיוכל להכות שוב בישראל. גם כשיוכל לעשות זאת, ישראל מסוגלת להתמודד מולו לבדה, בעוד חיזבאללה וכמובן איראן הם אויבים קשים יותר, ומולם ישראל זקוקה לחיזוק חיצוני.
כרגע יש לאמריקנים אינטרס גדול להרגיע את המצב במזרח התיכון, לפחות עד הבחירות אצלם. יש לנצל את האינטרס הזה כדי להשיג מהם מקסימום ערבויות ביטחוניות – הן לגבי מעבר רפיח וציר פילדלפי, הן לגבי תמיכה במלחמתה של ישראל בחיזבאללה, ובעיקר בנוגע ליצירת קואליציה אזורית ובינלאומית לעימות מול איראן: מחידוש והחרפת הסנקציות הכלכליות, ועד לקואליציה שתשתף פעולה עם ישראל אם זו תותקף בידי איראן, ואפילו תמיכה במכת מנע אם זו תתברר כהכרחית. השליטה ברצועת עזה היא קלף מיקוח שישראל יכולה לנצל לטובת הזירות האחרות.
ומה אם לא יושגו האינטרסים האלה? ישראל תישאר ברצועת עזה, תתבצר ברצועות ביטחון לאורך גבולותיה למניעת הברחות נשק ופלישה ליישובי הנגב; תקים סביבם גדרות במטרה למנוע ככל האפשר כניסת אנשי חמאס, ומצד שני תיקח על עצמה אחריות, שיש בה כמובן סיכון, לחלוקת הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה, כדי להבטיח שכמה שפחות סיוע יזלוג לאנשי חמאס. במקביל תפעל ישראל להקים ממשל חלופי לחמאס, אפילו של הרשות הפלסטינית, ובלבד שיישמר בידינו חופש הפעולה לפגוע במבקשי רעתנו, בדומה למצב הקיים ביו"ש.
כמו רוב הסוגיות של חיינו, גם סוגיית עזה לנוכח העימות הכולל עם איראן וגרורותיה היא מורכבת, ולכל הצדדים יש נימוקים טובים. שום פתרון פופוליסטי, מתלהם וחד־משמעי אינו מתאים; לא פתרון של לכבוש ולשטח ולהרוג כל מי שרק עלול לפגוע בנו, וגם לא פתרון של נסיגה מלאה וציפייה תמימה לשלום עולמי. כל הדרכים צריכות להיבחן במבחני עלות מול תועלת. גם השיח הציבורי לגביהן צריך להתקיים לא במונחי בני אור מול בני חושך, אלא במונחים ענייניים של שקלול יתרונות וחסרונות.
