אז מה קרה פה בעצם?
מידע מודיעיני מדויק – בהחלט חוויה מתקנת לכולנו – הוא זה שאִפשר לצה"ל להיות דרוך ומוכן ולתת התקפת מנע לחיזבאללה, רגע לפני שהם תוקפים את ישראל בעוצמה גדולה. הייתה התרגשות גדולה ביום ראשון בבוקר. תחושה שהנה אנחנו לוקחים אחריות, לוקחים את עתידנו בידיים שלנו, יוזמים ומחזירים את ההרתעה.
בתוך המתח והחשש של יום ראשון בבוקר, בתוך ההנחיות לתושבי הצפון להישאר בקרבת המרחבים המוגנים, כולנו התמלאנו ציפייה שסוף סוף סוגרים את האירוע – אמנם באיחור גדול, אבל הנה זה קורה. כולם היו בשלים כבר לרגע הזה. ידענו שזה יצריך סבלנות, שיהיה לזה מחיר, אך היינו נכונים לקראתם. אך תוך שעות הוכרז כי בטלות הוראות פיקוד העורף וכבר ניתן לחזור לשגרה. תם הטקס…
הסתבר שהדבר שהביא את המדינה – ובצדק – לצאת לתקיפה, הוא הידיעה על סכנה לאתרים חיוניים במרכז הארץ. אפשר בהחלט להבין את זה, אך המשמעות היא שהעברנו את רצועת הביטחון לשטחה של מדינת ישראל. יש לנו חבל ארץ שלם שכבר תקופה ארוכה נטוש דה פקטו. חלקו מרוקן מתושבים שפונו על ידי המדינה, או שבחרו להתפנות מרצונם, אחרי ימים קשים של אזעקות. עשרות אלפי תושבים גולים מאדמתם ומפוזרים ברחבי הארץ, מי במלונות ומי בדירות, כאשר לאף אחד מהם אין מושג מתי יחזור הביתה, האם לבנות את המקום החברתי של ילדיו בישוב החדש, האם להתמקם בעבודה חדשה, ולא פחות מכך החשש הגדול מדי יום: האם הבית שלו בצפון ייהרס.
וישנם עוד עשרות אלפי תושבים שנמצאים בצפון, שמופגז מדי יום. הם רצים למרחבים המוגנים מדי כמה שעות, לעיתים קולות האזעקה וקולות הנפילה מגיעים ביחד. אין רגע של מנוחה, כל יציאה לנסיעה קצרה הופכת להיות סכנה וחשש: מה לעשות אם תהיה אזעקה כשאני באמצע הכביש? איך אסתתר? האם עדיף פשוט לא לצאת מהבית? לא מדובר ביום, בשבוע, בחודש, מדובר בחודשים ארוכים ורבים. העובדות מוכיחות כי יש הצדקה לחשש, הזוג ברנס נהרג בדרכו ברכב, שנים עשר ילדים במגדל שמס נהרגו במגרש כדורגל, ניר נהרג בקיבוץ הגושרים ועוד ועוד…
העובדה שאנחנו מכילים את המציאות הזו, היא מסוכנת. היא מסוכנת מבחינה ביטחונית, כי אנחנו מחלישים את יכולת ההרתעה שלנו כמדינה; ויותר מזה, היא מסוכנת ללכידות שלנו כחברה ישראלית.
שעתיים נסיעה ממרכז הארץ, ובמידה רבה מדובר בחיים ביקום מקביל. בעוד במרכז הארץ יש קייטנות, חופשות וחיי חברה (וטוב שכך, אין סיבה לתת לאויב לנצח אותנו), ישנם אזרחי מדינת ישראל שחיים במלחמה יומיומית, בפחדים גדולים ובתחושת חוסר יציבות. מערכת החינוך שצריכה להיפתח בשבוע הבא, מעבר לאתגרים הגדולים של גיוס מורים ובניית מערכות לימודים למרות שיש מורים ותלמידים מפונים, ומעבר לאתגר החינוכי של השלמת פערים לימודיים אחרי שנת מלחמה שבה לא למדו כסדרם, ומעבר לחוסן הרגשי של התלמידים והמורים שמחייב תשומת לב גדולה, ישנו חשש אמיתי לבטחון הילדים שיצטרכו להגיע לבית הספר, ומדי יום להיות בהסעות.
ראשי הרשויות בצפון מתגלים מיום ליום כמנהיגים מרשימים שמובילים את הקהילות, ונותנים מענה יומיומי לצרכים ולמצוקות. אך מדובר פה באירוע לאומי, הצפון הוא חגורת הביטחון של מדינת ישראל. חלק מהחוסן שלנו כחברה ישראלית הוא האחריות שלנו לכולם. העובדה שמדובר בצפון הארץ ולא במרכזה לא הופכת את התושבים לפחות חשובים.
הפעולה בדרום לבנון ביום ראשון בבוקר היא לא מהלך אסטרטגי מקומי. הכרעה צבאית או הסכם מדיני שיאפשר חזרה לחיים בצפון, היא קריטית כדי לשמור על המשך העוצמה שלנו. אפשר לרתום ציבור להילחם על הארץ, לשלם מחירים, זה אפשרי כשיודעים שכולנו באותה סירה, שכולנו פה בשביל כולם. זה חלק מצדקת הדרך!
