אנשי מילים חשים לפעמים חוסר אונים מול תופעות שמילים לא מסוגלות ללכוד. "על מה שאין מה לומר אודותיו יש לשתוק אודותיו", אמר פעם הפילוסוף לודוויג וינטגנשטיין.
נזכרתי במשפט הזה כשצפיתי במופע המחול החדש "דרך ארץ" של אנסמבל כעת. בום. עד לרגע זה אני לא יודע להגיד לעצמי מה בדיוק קרה שם. אני רק יודע שבמשך קרוב לשעה ישבתי על הקצה של הכיסא, מזיע, עם שרירים תפוסים, וכשהאירוע הסתיים הרגשתי דחף לרוץ החוצה כדי לנשום אוויר. ולא בגלל שהוא היה רע. בגלל שהוא היה קצת יותר מדי שומט לסת.
"אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון", כתב פעם פרנץ קפקא. "ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות. ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו". מתברר שחוויה כזו יכולה להתרחש גם באומנות עוכרת שלווה שאין בה מילים.
ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמ"ור הזקן מחב"ד, הזכיר פעמים רבות את הרעיון הקבלי של "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן": המישור הפיזי, הנמוך ביותר, נעוץ ברובד הגבוה ביותר. שורש הגוף גבוה משורש השכל, ונוגע בכתר הטמיר והנעלם הנמצא למעלה מטעם ודעת. שניהם מישורים א-מילוליים, ולמרות שאין בהם מילים הם מהדהדים זה את זה. כמו בטיפול אנרגטי, שבו הגוף מכושף ממשהו שמפעיל אותו בלי להבין מה קורה.
אני לא יודע מה בדיוק הטריף אותי שם. אולי זו העבודה המהפנטת עם התאורה והעשן, בין רגעים שהכול שחור משחור לרגעים שמבליחה כף יד או ראש מכוסה בברדס; בין רגעים שהכול היה לרגעים שהכול נעלם, בין קלסטרופוביה למרחב. התאורה והעשן אופפים אותך כך שאתה כבר לא יודע איפה אתה נמצא, צופה בהתרחשות או חלק ממנה. ואולי אלו הרגעים הסוערים של הטירוף הפיזי חושני של הרקדנים. התודעה שלי כצופה עפה והתרסקה איתם למרות שהאונות הקדמיות הזהירו שאם אשכרה אנסה לעשות את זה לעשות את זה בבית אסיים עם מפרקת אחת סדוקה, שני דיסקים פרוצים, שלוש צלעות שבורות וארבעה גפיים מגובסים; וההבנה, המהולה בקנאה, שהקצה של הגוף הוא ההתחלה של סודות קיום ותודעה שלעולם לא יעברו דרך המוח. שהגוף חייב להגיע אל הקצה כדי לגעת במה שמעבר לו.
"היצירה נכתבה במלחמה", נכתב בהזמנה למופע. "רקדנים הולכים למילואים, חוזרים לסטודיו ונקראים שוב למילואים". והיצירה עצמה היא אכן מלחמה: יש בה בדידות, מרדף, חושך, נפילות כואבות. אבל גם סולידריות ותלות והקרבה וסנכרון מושלם בין גופים שונים שכאילו אין להם קיום אחד בלי השני.
הקצב משתנה מאוד, מה שמעצים את תחושות הערעור וחוסר היציבות: מפתיחה איטית ומייגעת שההיעדר בה גובר על היש, דרך אזורים קלילים הגומאים מרחקים וטווחים בלי מאמץ; עבור לסופה שהכול קורה בה חזק מדי, מהר מדי, אגרסיבי מדי; המשך לנפילות וריסוקים רפפטיביים שאין מהם מוצא; ועד לאזורי התיקון וההשלמה שבהם השבר הוא שבר, והתנועה מוצאת דרכים חדשות לנוע איתו.
התחושה שלי אחרי המופע היא שיצירה כזו היא עבודה משותפת של הרקדנים והצופים. לא באים אליה להפוגה קלה של אסקפיזם לעת ערב, באים לעבודה. עבודה לשם מה? רק א-לוהים יודע. צריך להתמסר אליה כדי לספוג אותה ולקבל ממנה. צריך לצפות בה לא רק בעיניים ולהאזין לה לא רק באוזניים, כי ה"דעת" שבה עוברת במסלול עוקף תודעה.
אנסמבל כעת מורכב מרקדנים-גברים-דתיים שחיפשו את דרכם בתוך עולם המחול המקצועי. בית הספר למחול "כל עצמותי תאמרנה" הוקם ב-2007 ולאחר שלוש שנים הוקמה הלהקה, שמאוחר יותר הוכרה כלהקה מקצועית למחול. לא יודע אילו אתונות בדיוק הם חיפשו בדרך, ברור שהם מצאו שפה חדשה שאומרת משהו. שפת לא ידעתי אשמע.
