המילים בהן שופטי בית המשפט העליון השתמשו בפתח החלטתם הבוקר (ג') בתארם את דרישתו של שר המשפטים לוין לבחור את נשיא בית המשפט העליון רק בהסכמה רחבה – היו יפות, נופת צופים ממש. "לבקשתו של שר המשפטים, מר יריב לוין, עיכבנו את מתן ההכרעה בתיק זה לתקופה משמעותית, על מנת לאפשר לו למצות את המאמצים להגשים את חזונו המבורך להביא למינוי נשיא ושופטים לבית המשפט העליון על בסיס הסכמה רחבה בקרב חברי הוועדה למינוי שופטים".
המילים "חזון מבורך" נשמעות יפה, אך ספק רב אם השופטים באמת התכוונו אליהן לנוכח המשפט הבא בהחלטה, "עתה, משהוברר כי הדבר אינו מסתייע, ברור וגלוי כי אין מנוס מפניה למנגנון קבלת ההחלטות הקבוע בסעיף 7 לחוק בתי המשפט". או במילים פחות מכובסות, אם אין הסכמה – אנחנו מחליטים עם הרוב האוטומטי העומד לרשותנו בוועדה (בעיקר מי יהיה נשיא בית המשפט העליון. לגבי המינוי הנדרש של שלושה שופטים נוספים, מכירים השופטים בצורך לעמוד בדרישת החוק לרוב מיוחד).
אכן, על פי החוק, כל אחד משופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים הוא אישיות נפרדת שאמורה להחליט באופן עצמאי מה יצביע בוועדה. אולם, בעולם האמיתי בית המשפט העליון פועל כמעט בכל הסוגיות כגוף אחד, מוסד פוליטי שפועל לשימור וחיזוק הכח המוסדי שהוא מחזיק בידיו, על מנת לקדם מטרות ערכיות.
משמעות המצב הזה היא שההפרדה בין שלושת שופטי בית המשפט העליון שחברים בוועדה לבחירת שופטים ובין שלושת השופטים שישבו בהרכב שדן בעתירת התנועה לאיכות השלטון הדורשת מהשר לוין להעלות להצבעה את בחירת נשיא ביהמ"ש העליון גם בהיעדר הסכמה – היא מלאכותית. מדובר בגוף אחד, שכל אגפיו פועלים בתיאום. ממילא, לשופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים אין שום אינטרס להגיע להסכמה עם שר המשפטים יריב לוין בנוגע למחלוקת על בחירת נשיא ביהמ"ש העליון והשופטים החדשים.
בכל עימות פוליטי, כאשר יש צד אחד שיודע שהוא יוכל בכל רגע לכופף את ידו של הצד השני, יש לו מעט מאוד אינטרס להגיע להסכמה. זה כמובן לא נכון תמיד, לפעמים יש לצד הזה סיבות אחרות לשאוף להסכמה, נניח צבירת נקודות בזירה הציבורית, הפגת מתחים ציבוריים ועוד. אך הפיתוי לעשות שימוש ביכולת לכופף את היד נמצא תמיד ברקע ומשפיע על ניהול המו"מ.
מי שיודע שיש לו את הכוח, יתקשה מאוד לעשות ויתורים, וזה מה שקרה בעימות הנוכחי בין השר לוין לשופטי העליון. השופטים התמכרו לכוח שהם ניכסו לעצמם לגבור על כל ניסיון לשינוי חוקי המשחק, התמכרות שגברה בחודשים האחרונים עם פרסום פסק הדין בסוגיית הסבירות. התחושה של בית המשפט היא שהוא כל יכול, ומהרגע הזה כל הדיבור על צורך בהסכמות ו"חזון מבורך" של שר המשפטים הפכו למילים ריקות. מאחוריהן מסתתרת כוחנותו של מי שיודע שהכח בידו ולא סופר את הצד השני.
החלטת בית המשפט העליון מהבוקר, ומכתבו של מ"מ הנשיא השופט עוזי פוגלמן מאמש, הם שני צדדים של אותו מטבע, מטבע חוסר הנכונות של בית המשפט העליון לשום פשרה של ממש מול הדרג הנבחר. השופטים נכונים לפעמים לוויתורים בשוליים, אך לעולם לא יסכימו ללכת צעד לקראת הצד השני בסוגיות האמתיות שבמחלוקת. הכוח הבלתי מוגבל שלקח לעצמו בית המשפט העליון מאפשר לו לכופף את ידו של השר לוין במקום לחתור לפשרה, והשופטים לא עומדים בפיתוי לעשות בכוח הזה שימוש. יום אחד בעתיד הם אולי יצטערו על זה.
