יש לי וידוי: מעולם לא ראיתי את טקס הדלקת המשואות. הטקס הזה מתקיים בזמן תפילת ערבית של ליל יום העצמאות, ולכן מעולם לא הזדמן לי לראות אותו. ועוד וידוי: אני לא באמת מצטער על ההחמצה הזו, כי אני לא אוהב טקסים רשמיים. אפילו התפילה המקובלת בליל יום העצמאות היא טקסית מדי לטעמי, עם קולות השופר וההכרזות החגיגיות – קל וחומר הטקס המצועצע המשודר בטלוויזיה. ולכן כל הוויכוח על הטקסים הרשמיים בשבעה באוקטובר נראה לי מיותר לחלוטין: מוטב לבטל את כל הטקסים, ולחסוך לכולנו את עוגמת הנפש.
אדייק יותר: אני מבין שטקס רשמי צנוע לזכר גיבורינו נחוץ בנסיבות הללו. אבל טקסי המלחמה הנוכחית מתרבים בחלוקה כאמבות: בהתחלה החליטה הממשלה שאין די בטקס אחד בתאריך העברי, ובאופן חד פעמי תקיים השנה גם טקס רשמי נוסף, כמה שבועות לפני מועד האזכרות, בתאריך הלועזי של הטבח; ואז החליטו מתנגדי הממשלה שהם יקיימו באותו תאריך טקס מתחרה. כך מתרבים הטקסים ומתרבות המריבות, ומי צריך בכלל את כל הטקסיות הזו?
אינני טוען שדי בזיכרון שבלב, או שאין צורך לבטא אותו בעולם המעשה. המסורת היהודית מלמדת את ההפך הגמור: כל מטרתו של עולם ההלכה היא לתרגם רגשות למעשים, ולא להותיר אותם חנוקים בלב. אך האופן שבו ההלכה מבטאת את הרגשות הללו הוא מאוד לא טקסי. מסורתנו מלמדת אותנו לבחור במעשים הקטנים והפשוטים, שכל יהודי עושה באופן אקטיבי, ולא בטקסים חגיגיים ומלאי חשיבות, שבהם מעטים מדברים על במה והאחרים צופים בהם בטלוויזיה. יהודים זוכרים בקינות, בקדיש, בפרקי תהילים על קבר, בתפילה קהילתית ובהתכנסות משפחתית. אני מאמין שלדורות עולם כך ייזכרו גם קדושי המלחמה הזו, מלחמת שמיני עצרת.
אני מבין שמדינה ריבונית צריכה לציין את חלליה גם בטקס רשמי של הוקרה וזיכרון. אך טקסים כאלו צריכים להיות פשוטים ומעטים, ולא מנופחים ומרובים. יש דוברים חרדים שמתארים את הצפירה של יום הזיכרון כ"חוקות הגויים", אך למיטב ידיעתי צפירה כזו נוהגת רק בשני מקומות בעולם: במדינת ישראל ובאי הזעיר מלטה. אז אולי דווקא המלטזים צריכים להימנע מצפירה, שהיא מחוקות הישראלים. בהתחשב בכך שלא כל היהודים בישראל מתחברים למסורת הדתית הצרופה של אזכרות ותהילים, צפירת זיכרון היא דווקא חלופה לא רעה: היא תובעת מכל שומע היענות אישית ומעשה ממשי של עמידה מכבדת. כל אחד מרגיש על בשרו ובתוך לבו איך המעשה הפיזי של העמידה בצפירה מוליד הרהור ורגש, כפי שמדריכה מסורתנו. אינני כותב זאת כדי להציע עוד צפירה לרגל מלחמת שמיני עצרת – מספיק אזעקות שמענו השנה – אלא רק לומר שזה סוג הזיכרון שנחוץ לנו.
לכל זה נוסיף את ההתעלמות הבוטה מהסמליות של מלחמה שפרצה דווקא ביום חג יהודי עתיק, ואת ההחלטה חסרת התקדים לציין דווקא את התאריך הלועזי הסתמי. אפילו את כ"ט בנובמבר, היום שבו החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית, אין מציינים בישראל בטקס רשמי בתאריך הלועזי. במקום זה קבעו יום הוקרה לפצועי צה"ל בי"ז בכסליו – התאריך העברי המקורי של כ"ט בנובמבר. הטקס שמקדמת עכשיו הממשלה יהיה כנראה אחד התקדימים הממלכתיים הראשונים לטקס רשמי בתאריך לא עברי, המנותק ממחזור החיים של לוח השנה היהודי. אז שימו לב על מה אנחנו רבים: על שני טקסים מתחרים ומיותרים, במועד שאינו חופף לאזכרות בבתי העלמין, ובתאריך לא יהודי. יש לנו מספיק נושאים חשובים לריב עליהם; את הטקסים המתחרים ומעוררי המדון מוטב פשוט לבטל.
