אתמול (ג') הותקפה מרים ירד, צעירה יהודייה שנסעה בכביש הוותיק מצומת תפוח לשומרון דרך חווארה. "זה היה לינץ' לכל דבר ועניין", היא סיפרה. "כנראה הבחינו בי בתחילת הכפר והתכוננו מראש למתקפה מאורגנת. הם רצו אלי משני הכיוונים עם אבנים וסלעים בידיים ופשוט ניסו לקפוץ לי על הרכב תוך כדי שהם רוגמים אותו מטווח אפס. הם לא זרקו מרחוק אלא ממש הסתערו על הרכב, ניסו לעצור אותו ופירקו את הרכב באבנים בכל הכוח. כולם היו גלויי פנים, מה שהעמיק עוד יותר את התחושה שהם יודעים שפשוט אין להם ממה לפחד".
רבים וטובים אמרו, בקול או בשקט, ששום דבר כמובן לא מצדיק לינץ' ובוודאי צריך לעצור את הפורעים ולהביא אותם על עונשם – אבל למה בעצם לנסוע דרך כביש הדמים בחווארה, אחרי שסוף סוף הושלמה סלילת עוקף חווארה – כביש מהיר, טוב ונוח?
ברמה הפשוטה, התחבורתית, הם ודאי צודקים. בלי שום קשר לשיקולי ביטחון, אין שום היגיון בכביש מהיר שעובר בתוך עיירה, על כל הפקקים שנגרמים מהצמתים שבתוכה, מהחנויות שנמצאות על הציר ומהעומסים בשעות רבות מדי יום, בגלל כמות תנועה שהכביש פשוט לא בנוי להכיל. אבל בשומרון, כמו בכל שאר ארץ ישראל, הרמה הפשוטה היא אף פעם לא היחידה.
בחווארה התנהל מאבק בין העם היהודי לעם הערבי, חלק מאותו מאבק שמתנהל על כל ארץ ישראל: למי האדמה הזו שייכת? אלה לא רק המפגעים שניצלו את תנאי השטח הנוחים לרצח – מכוניות שמאטות, כביש צפוף ואוכלוסייה מקומית שאפשר להיבלע בתוכה במהירות. אלה גם הקרבות על דגל פלסטין, שהונף בכיכר המרכזית, הוסר ממנה (בידי צבי סוכות – שעוד לא היה חבר כנסת, וגם הסוכה שלו עוד לא הייתה מזוהה דווקא עם חווארה) ונתלה שוב. אלה העימותים שפרצו בין תושבי היישובים הסמוכים לבין אנשי הכפר, לאחר פיגועים ובכלל. זו אותה פיצריה שפרסמה את עצמה באמצעות תמונת חטופה ישראלית, במהלך שכמו כל דבר שקשור לפרסום, מלמד על קהל היעד לא פחות מאשר על המפרסם. אלה צלבי הקרס שרוססו סמוך לכביש הראשי שעובר בעיירה.
ובמאבק הזה מדינת ישראל הודיעה שהיא מרימה ידיים. כלומר העם היהודי הפסיד, ואלה שטענו שחווארה היא שטח פלסטיני, ושכל יהודי שיעבור בה ימות – ניצחו. זו כמובן לא הפעם הראשונה שכביש שעובר בשטח שגרים בו ערבים יוצא משימוש יהודי: בין זקני הקוראים ודאי יש כאלה שזוכרים איך הם היו נוסעים הביתה דרך בית לחם, אל-בירה ועוד, לפני סלילת הכבישים העוקפים. אבל כאן זה אפילו בוטה יותר, מפני שחווארה היא שטח B. אפילו לפי הסכמי אוסלו, יהודים אמורים להמשיך לנסוע בה, וכשהטרור שם מתפרץ, מדינת ישראל צריכה לנצח אותו.
איך מנצחים אותו? השר בצלאל סמוטריץ', כזכור, סימן לייק לפוסט שקרא למחוק את חווארה, ובעקבות כך הותקף בידי רבים שטענו שהוא מסבך את ישראל בזירה הבינלאומית (והקפידו לעדכן את הזירה הבינלאומית בדברים של סמוטריץ' כדי לוודא שהוא אכן מסבך אותנו). אבל לא צריך להגיע עד לשם – אפשר היה למשל לצאת למבצע גדול כמו זה שנערך בימים אלו מעט צפונה משם, בחטיבת מנשה, ולנכש את הטרור שגדל פרא בערוגות השומרון; אפשר היה להעניש את העיירה בכך שהציר הראשי יגודר בגדרות או בבטונדות, וכך פרנסתם של בעלי החנויות תיפגע והעיירה תחולק בפועל לשני חלקים – וכך האיום הביטחוני ייעלם, ועל הדרך כולם באזור יבינו מה עונשו של מקום שהופך למחולל טרור. ומן הסתם אפשר לחשוב על דרכים נוספות להיאבק בבעיה.
אבל מדינת ישראל בחרה פשוט לברוח מהטרור. אחרי הכול, זה עבד לנו בעזה, עבד לנו בצפון השומרון, עבד היטב בלבנון, אז למה שלא נברח מחווארה? בטח זה יגרום לכולם שם לאהוב אותנו ולהיות בעד מדינת ישראל.
מהסיבה הזו אפשר בהחלט להבין וגם להעריך את תושבי השומרון שמתעקשים להמשיך לנסוע דרך חווארה, למרות הנוחות של הכביש האלטרנטיבי ולמרות הסכנות של הכביש הישן. ותפקידו של צה"ל להמשיך לדאוג שהם יוכלו לעבור שם בשלום.
