"אם היו קוראים לי להתגייס, הייתי הולך בעצמי"

גילויי הדעת שיצאו בתקופה האחרונה מקרב ההנהגה הרבנית של מפלגת ש"ס ושל עולם התורה הספרדי בישראל, בעניין גיוס תלמידי הישיבות והשותפות במאמץ המלחמתי, מעוררים אכזבה עמוקה בקרב רבים שציפו לשמוע נימה אחרת ועמדות אחרות מרבנים שאמורים להמשיך את מורשתה המפוארת של יהדות ספרד בדורות האחרונים ובכלל.

הציפייה הזו מוצדקת ומובנת לחלוטין, אם מתבוננים לעומק בעולמם של רבים מחכמי ספרד בדורות האחרונים. זוהי מסורת תורנית ששדרתה המרכזית ראתה בחיוב את תהליכי השיבה לארץ ישראל, את הקמתה של מדינת ישראל ואת ההשתלבות בסיפור הציוני. בקרב העולם הספרדי בצפון אפריקה ובמקומות נוספים לא התפתחה חרדיות אידיאולוגית שהעמידה משנה תיאולוגית והלכתית נגד הציונות. הכמיהה העמוקה וגם המעשית לציון הייתה תמיד חלק מרכזי מהזהות הדתית בעולם הספרדי, וממילא כאשר החלה ההתעוררות הציונית, המנהיגים הרבניים של יהדות זו אימצו אותה בהתלהבות עמוקה וסוחפת. בית הדין של יהדות לוב קבע כבר בשנת תש"ט (1949) את יום העצמאות כיום חג מקודש הכולל הלל, קריאה בתורה, סעודת חג ומרכיבים נוספים, והקדים בכך אפילו את הקיבוץ הדתי בישראל. ככלל, במסורת ספרד לא התפתחה ההבחנה הקטגורית בין דת ולאום, והזיקה היהודית נתפסה כמהות אחת בעלת ממדים דתיים ולאומיים השלובים זה בזה לבלי הפרד.

לקביעות אלו ישנם תימוכין וביטויים רבים מספור, שלא נוכל לסקור כאן את כולם. די לנו אם נביא מעט מזעיר מדבריו של הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון בימי קום המדינה, ומי שהרב עובדיה יוסף ראה בו, על פי עדותו שלו, את רבו המובהק בהנהגה וברבנות: "בניינים אלו שהקים ישראל בארצו לתפארה וכבוד… כל אלו בהצטרפם יחד מבשרים בשורת הגאולה"; "ראשית דברינו ביום זה [יום העצמאות הראשון למדינת ישראל; יב"ד] היא ברכת הודיה לשעבר ותפילה לעתיד… אשר החיינו וקיימנו לזמן הזה… לראות חרותה ועצמאותה של מדינת ישראל"; "יום העצמאות במדינת ישראל הוא אחד הימים הגדולים בתולדות ישראל שיש בו משום גאולת ישראל מסכנת כליה… ומצוה לנהוג בו פרסום של הודיה".

"גם תלמידי חכמים חייבים"

בשנת 1955 נבחר הרב יצחק נסים להחליף את הרב עוזיאל על כס הרבנות הראשית, וכיהן בתפקיד זה במשך כ־18 שנים. הנה דברים שכתב בפנקסו האישי לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים: "היום שבו עלו צבאות ישראל לחומת ירושלים, הקיפוה וכבשוה, לא היה גדול כמותו למן חורבן הבית שהוא היום המר שבחיי אומתנו… נשתנו למעננו מערכות הטבע, זכינו לדברים שאין דעת אנוש מסוגלת לכלכלם, כלום חלילה נקבל כל אלה ונבעט בהם?". בכל תקופת כהונתו ידע הרב נסים לשלב זיקה ומחויבות עמוקה למסורת ההלכה והמנהג של עם ישראל לאורך הדורות, יחד עם גישה ממלכתית וציונית עמוקה, שהשתקפה היטב בגישתו לסוגיות רבות.

גישה יסודית זו באה לידי ביטוי לא רק ביחס הכללי לציונות ולמדינה, אלא גם באופן ספציפי ביחס לסוגיית הגיוס לצבא. "אם היו קוראים גם לי להתגייס, הייתי מתגייס בעצמי", כך אמר הבבא חאקי (רבי יצחק אבוחצירא, אחיו הצעיר של הבבא סאלי, רב הערים רמלה ולוד) לבנו אהרן – לימים השר, חבר הכנסת וראש עיריית רמלה – כאשר זה נקרא להתגייס לצבא במלחמת ששת הימים, תוך שהוא מעודד אותו ללבוש את מדיו ולצאת למלחמה.

הרב עוזיאל כתב שתי תשובות מקיפות בנושא, שבהן ביסס את המסקנה שגם כהנים ולוויים מחויבים לקחת חלק מלא במלחמת מצוה, וממילא כך הדין אף לגבי לומדי תורה ותלמידי חכמים (משפטי עוזיאל ח,  כא; ט, חושן משפט ג). הרב עוזיאל פסק כך לא רק להלכה אלא גם למעשה:

כאשר באו אליו אילו מבני הישיבות וביקשו ממנו תעודות שחרור דחה בקפידה את בקשתם, ואמר אליהם: אלמלא זקנותי ומחלתי הייתי בעצמי נוטל רובה ורימון ויוצא להגן על רחוב מיידאן ובית כנסת רבן יוחנן בן זכאי שם נולדתי וגדלתי, ושם נולדו וגדלו אבותיי; הייתי יוצא להגן על כל בית כנסת ובית כנסת וסמטה בירושלים שלי (שבתי דון יחיא, "הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל", עמ' 227).

כמה מרגש לשמוע את המילים הללו יוצאות מפיו של גדול הראשונים־לציון שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים. התרגשות דומה אחזה בי כאשר קראתי את דבריו הבאים של הרב משה מלכה – מגדולי רבני מרוקו במאה ה־20, רבה הראשי הספרדי של פתח־תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית – בספר השו"ת שלו, כחלק מתשובה לחייל בחזית ששאל אותו שאלה בהלכות שבת:

מצבם של חיילי צה"ל בחזית מדאיג אותי תמיד, ותופש כמעט את כל מחשבותיי. הייתי תמיד שותף לרגשותיהם ומרגיש בצערם, אך יחד עם זה התקנאתי בהם וחפצתי להיות אתם. חבל שהגיל מנע ממני את זאת. זכות גדולה זכו כי נמסר להם התפקיד החשוב מאת ההשגחה העליונה להיות שומרים על בטחונה וקיומה של מדינת ישראל הצעירה. אשריכם שזכיתם לכך שכרכם גדול ומכופל בשני העולמות, ושמכם ייזכר תמיד לטובה בפיהם של כל אישי האומה לדורות עולם (שו"ת מקווה המים ג, לב).

גם הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל־אביב־יפו ומגדולי הפוסקים הספרדים בדור הקודם, פסק שבשעת מלחמה כולם חייבים לצאת למלחמה, כולל תלמידי החכמים ובני הישיבות, ואילו שלא בשעת מלחמה גם בני הישיבות רשאים לצאת ולהשתתף במלחמה, ואין עליהם חובה דתית להימנע מכך ולדבוק בתלמודם (שו"ת עשה לך רב א, כא; ג, נח). הרב חיים דוד הלוי לא היה רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים; הוא עצמו השתתף במלחמת העצמאות כחלק מגדוד טוביה, ונטל חלק בהגנה על ירושלים (גדוד זה, אגב, היה פרי הסכמה משותפת שהושגה אז בין "המרכז למפקד העם" ובין ועד הישיבות והרבנים הראשיים לישראל; כמה רחוקים אנו כיום מהסכמות שכאלו).

פסיקות ותפיסות אלו אינן ייחודיות לרב עוזיאל ולתלמידו הגדול הרב חיים דוד הלוי. הן אופייניות גם לפוסקים נוספים השייכים למסורת הזו. כך לדוגמה בכמה מקומות ביצירתו ההלכתית של הרב יעקב משה טולידאנו, שכיהן כרב הראשי של תל־אביב בימי קום המדינה, ולאחר מכן גם כשר הדתות; וכך כתב הרב יוסף קאפח: "וגם תלמידי חכמים חייבים לצאת למלחמה" (בפירושו לרמב"ם, הלכות מלכים ז, ד).

למרבה הצער, הציפייה לפסיקה שכזו מנותקת לחלוטין מהמציאות הקיימת כיום.

להפעיל את הדמיון

עולם התורה הספרדי עבר תהליכים עמוקים של התחרדות בעשורים האחרונים, ונקודת הייחוס המובהקת שלו זה תקופה ארוכה היא עולם התורה האשכנזי הליטאי, הרבה יותר ממסורתם של חכמי ספרד בדורות האחרונים. החיבור בין עולם התורה הספרדי ובין החרדיות האשכנזית בישראל הוא תופעה מרתקת שיש מקום לנתח לעומק את סיבותיה, ולא נוכל לעשות זאת במסגרת זו.

מכל מקום, במצב הנוכחי, ההנהגה הרבנית הספרדית מיישרת קו עם העמדות החרדיות הקיצוניות ביותר, ולעיתים אף עוקפת אותן. הדבר נובע הן מאימוץ והפנמה של תפיסת העולם הזו, והן מסיבות פרקטיות יותר, הקשורות בחשש שגילוי עמדה מתונה יותר בסוגיית הגיוס עלול להוביל למצב שבו בחורי הישיבות הספרדים יתגייסו, ואילו עולם התורה האשכנזי ימשיך להפטיר כדאשתקד. ניתן אולי להזדהות עם החשש הזה מבחינתם, אך בו־זמנית יש לכאוב את המצב שבו הברית הרעיונית והפוליטית שנכרתה בין העולם החרדי האשכנזי ובין עולם התורה הספרדי, גורמת למנהיגיו הרוחניים של עולם תורה מפואר זה להפנות עורף לשורשיו העמוקים ולזהותו המקורית, לטובת יישור קו עם ההתבדלות החרדית האשכנזית.

אכן, ישנה דרך לשנות את המציאות הזו מן היסוד. לשם כך נצטרך להפעיל קצת את הדמיון הפוליטי והחברתי שלנו. כוונתי היא לברית שתיכרת בין עולם התורה הספרדי ובין עולם הישיבות הדתי־לאומי. עולם התורה הספרדי חולק הרבה מן המשותף עם התשתית הערכית והזהותית של חלק גדול מישיבות ההסדר. השילוב שבין דבקות עמוקה בתורה ובלימודה, לצד יחס אוהד לציונות ולמדינת ישראל, מאפיין הן את עולמן של ישיבות ההסדר, ובמידה לא פחותה מכך גם חלק גדול מחכמי ספרד שחיו ופעלו בעשורים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל ואף לאחריה.

הבחירה של עולם התורה הספרדי לאמץ את דפוסיו והשקפותיו של העולם החרדי הליטאי נראית לרבים מאיתנו כעובדה חצובה בסלע, חלק מהסדר הטבעי של המציאות הפוליטית והחברתית הישראלית. אך כפי שראינו לעיל, הדברים לא היו כך מעולם. ישנה זהות ספרדית עמוקה ושורשית שאוחזת בעמדות שונות לחלוטין ביחס לציונות, למדינת ישראל ולשירות הצבאי, ואף ביחס לשאלת ההסתגרות או הפתיחות מול היבטים מסוימים של החיים המודרניים.

ציונות דתית ממלכתית בהשקפותיה המדיניות והפוליטיות, המכלילה בתוכה בשותפות מלאה את מסורות ההלכה, הפיוט והמנהג של יהדות ספרד, יכולה להושיט יד אמיצה לשותפות עם עולם התורה הספרדי. מנגד, עולם התורה הספרדי יוכל לבחור בדרך המבקשת להתחבר לשורשיו הקדומים ולזהותו המקורית והייחודית. אם הזרם המרכזי של הציונות הדתית יושיט יד נדיבה ויציבה לשותפות עם עולם התורה הספרדי – זאת לצד השינוי העמוק של החוזה החברתי והכלכלי בין המדינה ובין הקיום החרדי בישראל, שמתחיל להתרחש לנגד עינינו – הדבר יוכל לאתגר ולערער את הברית הלא קדושה שנוצרה בין עולם התורה הספרדי ובין העולם החרדי הליטאי בישראל.

מטרתה המרכזית המקורית של ש"ס הייתה להעמיד על תילה מחדש את הזהות הספרדית בכלל ואת עולם התורה הספרדי בפרט, ולהתגבר על ההתנשאות כלפיו מצד האליטה האשכנזית. במציאות החדשה שמתפתחת בחברה הישראלית, ברית עם עולם ישיבות ההסדר תוכל לאפשר לציבורים שש"ס מייצגת להגיע למוביליות חברתית עמוקה ורחבה הרבה יותר מאשר המוביליות שמתאפשרת לה באמצעות הזיקה לעולם החרדי האשכנזי וחיקויו.

השפעתו של הרב עובדיה

אכן, חלק מרכזי מבנייתה של שותפות כזו חייב לעבור דרך הניסיון להבין מדוע החיבור המיוחל הזה לא הצליח להתרחש ולהתבסס עד היום. הסיבות לכך מגוונות, ובין השאר הן קשורות בכך שהחברה הציונית־דתית מתאפיינת בדגש אידיאולוגי חזק מאוד, ושהחיבור הפשוט למסורת הדורות, באופן שעוקף ולעיתים מייתר את הצורך באידיאולוגיה מנוסחת, הרבה פחות מפותח בה.

בנוסף, הציונות הדתית בחרה לאורך השנים לפתח ואף להעמיק את הזיקה שלה להוויה התרבותית של הציונות החילונית בישראל, וכחלק מכך גם להיבטים רבים של התרבות המערבית העכשווית. הדבר נאמר הן ביחס לתרבות הגבוהה והן ביחס לתרבות ההמונים. בחירות אלו הרחיקו ממנה את מי שהמיית ליבם העיקרית היא לשמר ולהתמסר למסורת הדורות היהודית, ולהיבדל מהשפעות תרבותיות זרות.

לכך יש להוסיף גם את ההשפעה העמוקה שהייתה לדמותו ולדרכו של הרב עובדיה יוסף לאחר סיום כהונתו כראשון לציון. הרב עובדיה חווה באופן קשה את פעילותם האקטיבית של אנשי המפד"ל לקצוב את כהונתו כרב ראשי, ובכך מבחינתו להדיחו מכהונתו. לחוויה המכוננת הזו הייתה השפעה מכרעת על דרכו האישית לאחר כהונתו הממלכתית, ומשקלו הציבורי האדיר של הרב עובדיה גרם לכך שדרכו זו השפיעה רבות על קהל גדול.

עם זאת, אסור שההסברים למה שהתרחש עד כה, ירפו את ידינו מלשרטט את כיווני ההתפתחות העתידיים האפשריים. שותפות עמוקה בין עולם התורה של הציונות הדתית ובין עולם התורה הספרדי המתחדש, המבוססת הן על דבקות בתורה והן על נשיאה בנטל השירות הצבאי, תוכל ליצור את השדרה המרכזית של עולם התורה הישראלי, שתהיה לו השפעה מכרעת על החברה הישראלית כולה. משמאלה של שדרה מרכזית זו יתקיים העולם הדתי הליברלי, ומימינה יתקיימו החרדיות האשכנזית מחד והלאומנות הדתית מאידך.

הציונות הדתית תרוויח ממהלך כזה את העמקת הזיקה למעגלים הרחבים של הציבור הישראלי, שכיום היא לא מצליחה להגיע אליהם, ואת החיבור לעולם תורה עשיר ועמוק עם שורשים מפוארים. ואילו עולם התורה הספרדי ירוויח חיבור מחודש לשורשיו הזהותיים העמוקים, שמהם הוא התרחק עד מאוד בשעה שכרת ברית עם החרדיות האשכנזית. וכאן חשוב להדגיש: אין הכוונה כאן למזג ולאחד לחלוטין את שני העולמות, אלא ליצור ביניהם ברית של שותפות, יניקה והפריה הדדית, ברית שמבוססת על ערכים משותפים ועל חזונות קרובים.

אכן, כל זה ידרוש תעוזה, יצירתיות ודמיון פוליטי ואף רוחני מצד כל הגורמים הרלוונטיים, שכן כרגע נראה כאילו כבר נעשתה הבחירה, ואת הנעשה אין להשיב. ולמרות כל זאת, ונוכח ההבנה שהתיקון העמוק שכולנו חייבים לעבור תלוי גם בפיתוחו ובקידומו של התהליך המתואר, אני מאמין באמונה שלמה שאם תרצו – אין זו אגדה!