ימי זוועה וכמיהה: "השטן מגוריי" זוכה להוצאה מעודכנת ומחודשת

אפתח בווידוי: בשנות השישים והשבעים, שנות הפריחה של יצחק בשביס־זינגר בעולם ובייחוד בארץ, שבה התפרסמו תרגומי ספריו לעברית מיד לאחר צאתם לאור באנגלית, וגם לאחר שסרטים שמבוססים על ספריו ("ינטל", "הקוסם מלובלין", "שונאים: סיפור אהבה") הפכו להצלחה קופתית בקולנוע – התרחקתי מיצירותיו. חשתי אי־נוחות מן הסגנון הסרקסטי של כתיבתו, ומן האופן הלגלגני והמבזה שבו הציג – פחות מעשרים שנה אחרי השואה – את יהודי מזרח אירופה כעלובים ומכוערים, מטורפים, הוזי הזיות, רדופי שדים ותאבי בצע ורשעות, ללא שמץ של אור, יופי וחוכמה. ועוד: לאחר שקלוד לנצמן, בסרטו התיעודי "שואה", הראה כיצד העיירה חֵלְם הייתה אתר הראשון שבו נוסתה המתת יהודים בגז במשאיות אטומות – לא יכולתי לשאת את הפיכת העיר לשם  נרדף לטיפשות, אמונות תפלות וליצנות. כך התרחקתי מכתיבתו של בשביס־זינגר.

אבל בימים אלה, שמונים שנה לאחר השואה, הסיבות החיוביות גוברות על השלילה. התרגלנו כבר לכתיבה ששוחטת "פרות קדושות", ופחתה גם הרגישות שלנו לחשיפות לא מחמיאות הנוגעות ליהדות הגולה המזרח־אירופית. אין ספק שבשביס־זינגר, בדרכו הצינית, מספק הזדמנות להכיר את יהדות מזרח אירופה ההיסטורית לא רק דרך עיניהם האוהדות והחומלות־יחסית של עגנון, שלום עליכם ומנדלי מו"ס, אלא גם ממבט ספרותי מסוג שונה.

ואולם הסיבה העיקרית להחלטתי להשלים את קריאת יצירותיו של הסופר היידי־אמריקאי נעוצה בעושר הלשוני, בחדירה (הבלתי מרוסנת לעיתים) לעומקים החברתיים והפסיכולוגיים של דמויותיו, ובאיכות הספרותית של כתיבתו. אלה באים לידי ביטוי בכל יצירותיו של בשביס־זינגר – בסיפורים הקצרים, בנובלות וברומנים. כאן כדאי לציין שבכתיבתו הישירה והבוטה, בשביס־זינגר אינו מוותר על תיאורים גלויים של איברי גוף מוצנעים ומצבים אינטימיים.

מוגבל לצפייה

לצד נובלה בשני חלקים, "השטן בגוריי", הספר כולל מגוון סיפורים, גיבורים וזוויות ראייה. כך למשל בסיפור "גימפל תם", הגיבור־המספר הוא בעיני אנשי העיירה "תם" במובן של טיפש, אבל בעיני עצמו ובעיני רב העיירה הוא "ישר וירא אלוהים וסר מרע", אדם שבראייתו התמה והישירה חושף את רשעות שכניו. גם בסיפורים אחרים מאופיינת דמותו של הגיבור או הדובר בדו־משמעות שלה. כך הדבר בסיפור "השריפה", שבו הדובר הוא ספק קורבן של עלילת שווא, ספק נוקם אכזר על עלבונות שפגעו בו.

בסיפור "קוקוריקו", הגיבור והדובר הוא תרנגול המופיע כדמות חיובית, ואף שגם תרנגולים אינם חפים מרשעות, כדאי לפעמים להקשיב לקריאתם. מאליה עולה השאלה האם תיאורו של התרנגול בסיפור כרודף נשים – סליחה, תרנגולות – מכל גיל ואופי; זה שאינו מהסס להשמיע את קולו גם אם אינו נעים לאוזן או מתבקש, ושנקלע תכופות למריבות ולמלחמות עם בני מינו, הוא דיוקן עצמי אירוני של הסופר בתחפושת, המתאר את עצמו וחולשותיו.

הנובלה שנתנה לספר את שמו נחלקת לשניים: החלק הראשון מתחיל בתיאור מעשי הזוועה בשורת הפוגרומים שערכו הקוזקים, הטטרים וההיידמקים בראשות בוגדן חָמֵלניצקי ביהודי פולין ואוקראינה בשנת 1648. אותן פרעות נוראות, שכללו רצח רבבות, אונס, רעב ועינויים, והידועים במקורותינו כ"גזירות ת"ח־ת"ט", ליוו את ההתקוממות שהנהיג חמלניצקי נגד האיחוד הפולני־ליטאי. העמודים הראשונים של הנובלה והספר בכלל מתארים את הפוגרום הזה, והם גרפיים ומזעזעים כל כך, מעין הסרטונים שהוגבלו לצפייה בזמננו, שמומלץ לדלג עליהם כדי לא להסתכן בסיוטים.

כדי להדגים את עוצמת התיאורים הקשים המפוזרים ביצירתו של בשביס־זינגר, נביא דווקא תיאור של אסון טבע והתגובות עליו. תיאור זה נוגע לתקופה שלאחר פרעות ת"ח־ת"ט וההקשר שלו שונה לחלוטין, אבל הוא עשוי להיות גם משל מקדים לפרעות האלה: "יובש קשה בשנה זו. העשב למרעה נחרך בשמש… יבול השיבולים דליל והן קלות וחלולות. רוחות לוהטות דשות את התבואה לפני הקציר, תולשות את הפירות מהעצים לפני שהבשילו… בגלל המחסור הגברים מכסים את מערומיהם בשקים קרועים, לחייהם חלולות מרעב, ועיניהם… בולטות ומפוחדות, כמו עיני מטורפים… השטן עושה רעות נוספות. פעם שלח ארבה שכיסה את השדות כמו ענן שחור. פעם אחרת הוא כינס את העכברים מכל החורים שבעולם והניח להם להתרוצץ בצריחות בין הערוגות והממגורות… האיכרים בכפרים זועמים ודוממים. הם משחיזים מדי יום את החרמשים אף שאין מה לקצור, ומחדדים את להבי הגרזנים. מדברים על כך שהעם יקום ויתמרד וישחט את היהודים ואת בעלי האחוזות…" (עמ' 5־94).

משיח עכשיו

אבל עיקרה של הנובלה "השטן בגוריי" על שני חלקיה (מעמ' 17 ואילך), עוסק בהופעתו של "המשיח" שבתי צבי ובהתפרצות האמונות המשיחיות אחרי פרעות ת"ח־ת"ט. בשביס־זינגר מתאר את התקוות, התרוממות הרוח, גילויי השמחה וההכנות לגאולה ששוטפים את מאמיני שבתי צבי בעיירה היהודית; את הקרע העמוק שנוצר בקהילות בין מאמיני ה"משיח" למתנגדיו; ולבסוף את הנפילה, הייאוש ואובדן הדרך עם קבלת הידיעות על בגידת ה"משיח" והתאסלמותו. תיאור האירועים באמצעות האנשים והנשים של התקופה, אורח חיי היהודים וההווי בקהילות, מזריק לדיווחים היבשים בספרי ההיסטוריה צבעים וניחוחות חמים של חיים, אהבות ושנאות, ומתח אמוני והלכתי.

הדיווחים על הופעת המשיח מגיעים בהדרגה. בתחילה "עגונה חשובה, שכבר כמה שנים נודדת כדי לחפש את בעלה… סיפרה שבכל מדינת פולין מדברים על כך שהנה בא סוף לגלות… היא דיברה על ארץ ישראל כמי שחזרה משם. סיפרה שהארץ, שהייתה מכווצת כעור של צבי, נמתחת ומתרחבת מיום ליום. המסגדים שוקעים באדמה והטורקים בורחים או מתגיירים…".

אחריה מגיע שד"ר ספרדי מן המזרח. הוא "התפלל בארמית, אחר כך עלה בצעד זהיר על הבמה, כיוון פניו למזרח וקרא בקול רועד: 'יהודים, אני בא לבשר בשורה טובה! מירושלים עיר הקודש!… אחיי שלחוני לגולה כדי לבשר לכם שהתנין הגדול הרובץ בנהר הנילוס נכנע תחת ידיו של שבתי צבי. משיחנו, המלך הקדוש… במהרה תתגלה מלכותו והוא יסיר את הכתר מראש הסולטן… התחזקו יהודים, והכינו עצמכם! אשרי מי שיזכה לכך!…". שבתי צבי מתואר לחילופין כמי שגר בארמון או "מסתתר אי־שם במערה עם תלמידיו", צם ומייסר את גופו, או להפך: "לבוש זהב, כסף ואבנים יקרות ופניו מאירים ומלאי זוהר", עד שאי אפשר להתבונן בפניו.

האיש שמאשר את אמיתות הבשורה וגם מנהל את האירוע בעיירה הוא רבי גדליה (שכינויו מעיד על מעמדו החברתי): "מוצא חן בעיני כולם בצורתו הנאה ובדיבורו המתוק והברור", "עם בואו נעשה נעים ושמח בגוריי. ריח של פסח ושל ישועות ונחמות מילא את האוויר".

רבי גדליה מחולל מהפכה בחיי העיירה. הוא משנה את הסדרים והופך על פיהן את ההלכות, וגורם לרב בינוש, רב העיירה האהוב והמוערך, הלמדן חמור הסבר והמקפיד במצוות, לעזוב. יש לר' גדליה "נוסח תפילה משלו… הוא לא אמר את התפילות אלא שר אותן בניגון… בטלית הטורקית שלו היו שלוש עטרות – למעלה, למטה ובאמצע… למקטרת שלו היה ראש עשוי ענבר… בפני הלמדנים אמר חידושים חריפים, ואת פשוטי העם שימח בהלצות…". הוא מערבב בחורים ובתולות, מבטל ימי אבל והופך אותם לחגים, מעודד התהוללות, שכרות ומעשים שלא ייעשו. הוא אפילו לוקח לעצמו את רוחל'ה: כלה צעירה, יתומה מאם ונטושה מאב, חצי צדיקה, למדנית ונביאה וחצי מטורפת מוזנחת וחולנית, שבעלה איצ'ה מאטס נכשל בחובתו להופכה מבתולה לאישה, ומשכן אותה בביתו כבת זוגו.

פרטים שונים בתיאורים מזכירים את הידוע על נביא השקר יעקב פרנק וכת הפרנקיסטים. אבל אישיותו הספרותית של ר' גדליה והרוח ששורה על מעשיו קלילות ושמחות יותר מאלה המתארות את הפרנקיסטים בספרי ההיסטוריה; והקריאה, לפחות בחלקים מן הנובלה, מהנה ומשעשעת, גם אם עבריינית למהדרין מבחינה דתית.

ביידיש זה נשמע יותר טוב

הוצאת כרמל נטלה על עצמה סיכון בהפקת תרגום מעודכן ובהוצאה מחדש של "השטן מגוריי", שכבר תורגם לעברית על ידי מרדכי ליפסון וראה אור בהוצאת דביר בשנת 1953. זאת יותר משלושים שנה אחרי מות המחבר, ובתקופה שבה קהל הקוראים בישראל הולך ומתרחק מאוצרות הספרות הקלאסית בכלל, ומזו היהודית והעברית בפרט.

עם זאת, חבל שהמתרגמת לא סמכה יותר על הבנתם הספרותית־לשונית של הקוראים, ובחרה להמיר מטבעות לשון קולעות ביידיש לעברית פרוזאית, שמוציאה את העוקץ מהכתוב. היא החליטה גם להביא את המקור בהערת שוליים: שיטה שיש בה נופך אקדמי־מתנשא מסוים, ושבעיניי היא גם מייגעת ומעצבנת. למשל: מדוע להמיר את "שמע לי, זו ממש חתיכת דרך" – התרגום המילולי של הביטוי ביידיש – ב"כל זה הוא מעבר להשגה", שאינו מתאים לא למקום ולא לדובר? במקרים אחרים, בעקבות החלטה מוצלחת יותר של המתרגמת, המקור ביידיש או ארמית מובא בגוף הטקסט ותרגומו בהערת שוליים. חבל שהחלטה זו לא הוחלה על כל הספר, משום שכך נשמרת המוזיקה המקורית ולקורא ניתנת הזדמנות להתבשם מרוח המקור. כך למשל, במקום להחליף את הכינוי "גלחים" במילה השגורה "כמרים", ולהסביר בשוליים שהביטוי המקורי היה "גלחים" ושזהו "ביטוי לעג ולגלוג" – האם לא מוטב להשאיר את "גלחים" במקומו, ולהעיר בשוליים שהכוונה לכמרים, וכך להניח לקורא להכיר את כינוי הלעג ולפגוש את סגנון דיבורם של יהודי העיירה?

למרות ההערות הללו, התודות וההערכה מגיעים למתרגמת ד"ר בלהה רובינשטיין על הגרסה העברית הרעננה והקולחת של המקור האנגלי, כזו שגם "מבעד לווילונות המעמעמים של התרגום" – כביטויו הביקורתי של בשביס־זינגר על מעשה התרגום – מאפשרת לכתיבה הלא־שגרתית והפרועה של הסופר לזהור ולהרשים. יש לקוות שסיפורי "השטן בגוריי" יקסמו לקוראי העברית, ויזכו את מפעלם של המתרגמת והוצאת כרמל בהצלחה הספרותית והשיווקית שהם ראויים לה.