מכניקת הקוונטים הגיעה לעולמנו בתחילת המאה ה־20, אף שהיו לה כמה התפתחויות לפני כן. זוהי תיאוריה שממפה את העולם התת־אטומי המוזר והבלתי הגיוני, אבל באותה מידה יש לה השלכות על כל רובדי המציאות, וגם על הטכנולוגיה של ימינו (לייזרים, שבבים מוליכים למחצה, מוליכי על, מחשוב קוונטי, מכשור רפואי כמו MRI ועוד – כולם מבוססים עליה). במילים אחרות, רוב בני האדם אינם מבינים לחלוטין את תורת הקוונטים, מכיוון שהיא לא הגיונית עבור השכל הישר שלנו, אבל מתברר שהיא עובדת. ועדיין היא טומנת בחובה מקור תהיות על היקום עצמו. אלברט איינשטיין, שהתיאוריה היא נגזרת של תורת היחסות שלו, התקשה להשלים איתה ולהאמין כי אלוהים פשוט משחק בקוביות. הדבר הטריד אותו עד יומו האחרון.
עם הזמן פורסמו לא מעט ספרים המהללים ומבארים אותה. למעשה הם ממשיכים להתפרסם ללא הרף, בגלל המסתוריות וההשלכות הפילוסופיות, הקיומיות והמבעיתות שלה. כל מי שכותב על תורת המיתרים או יקומים מקבילים, חייב להתייחס אליה. "עידן האי־ודאות" של טוביאס הירטר, למשל, תורגם לעברית בשנה האחרונה, כך גם "היקום הקוונטי" מאת בריאן קוקס וג'ף פורשו. כבר ב־1977 הסביר אותה פרופ' יואב בן דב ז"ל, בספרו "תורת הקוונטים". כאשר מוחות לא מדעיים קוראים את הספרים הללו בריכוז, לרוב הם יבינו תוך כדי קריאה על מה מדובר, אך סביר כי ככל שיעבור הזמן וככל שיתעסקו בדברים אחרים מלבדה, כך יהיה להם קשה יותר להסביר את התיאוריה למישהו אחר. היא חמקמקה כמו החלקיקים התת־אטומיים המתארים אותה. לכן, כל ספר הוא כמו הזדמנות חדשה לנסות לקבע את מה שלא יושב בזיכרון ובקוגניציה באופן הרמטי.
הזדמנות כזו היא ספרו של בנחמין לבּטוט, "כשאנחנו חדלים להבין את העולם". לבטוט, סופר צ'יליאני יליד 1980, פרסם קודם לכן שני ספרים, אך ספרו זה קצר הצלחה מסחררת: הוא תורגם ל־22 שפות, נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי לשנת 2021, וכן ברשימת עשרת הטובים של הניו יורק טיימס לאותה שנה. כמו לא מעט ספרים בשנים האחרונות, הוא מנסה לחמוק מכל הגדרה סוגתית. הוא לא רומן ולא ספר עיון, ובהחלט לא ספר מדע פופולרי. אפשר לכנותו מעין "רומן עיוני" או דיסטופיה היסטורית הפולשת לתוך ההווה. התיאורים המדעיים אינם העיקר, ודווקא בתוך קונסטלציה של כתיבה חופשית הם לעיתים נשמעים נגישים יותר, רכים יותר. למעשה הם אולי הרגעים הרכים ביותר בספר, שהוא חסר רחמים מעיקרו.
עורם של המטיילים עלה בלהבות
הספר מחולק לחמישה פרקים, שלכל אחד מהם אפיונים משלו, והם בהחלט לא חמישה חלקים שמהווים שלם הומוגני. חריג במיוחד הוא הפרק החמישי והקצר יותר. בכל פרק יש לפחות דמות מרכזית אחת של מדען, שהסופר מנסה לספר את סיפורו מנקודת זמן ומנקודת מבט מסוימת. הוא מתבסס על עובדות ועל לא מעט השערות, אבל הוא לא בוחר לספר על המדענים הידועים, אלא דווקא על אלו ששמם קצת חמק (בצדק ושלא בצדק) מהתודעה ההיסטורית ומהתרבות הפופולרית. כזה הוא למשל פריץ הבר, שסיפורו נגלל בפרק הראשון, "כחול פרוסי".
הבר נולד כיהודי בגרמניה, זכה בפרס נובל לכימיה ב־1918, אבל מכיוון שקריירה אקדמית הייתה חסומה בפני יהודים, החליט להתנצר. הוא אף צוטט כאומר שאינו חש שום זיקה לדת היהודית, אלא הוא גרמני לכל דבר. הבר הופך ל"גיבור" המקטע רק לקראת האמצע; לפני כן קשה לדעת לאן הסופר חותר. הוא מתחיל בסיור מודרך באי־אלו זוועות מלחמה, תוצאה של כמה מההמצאות השטניות ביותר בשתי מלחמות עולם. תחילה אנו פוגשים את הרמן גרינג ספוג הסמים, שריסק ציאניד לפיו; את אבי המחשוב, אלן טיורינג, שיש הגורסים שהתאבד על ידי נגיסה בתפוח מוזרק ציאניד, וכן מדענים כמו יוהאן יעקב דיזבאך, ממציא הפיגמנט הסינתטי המודרני הראשון והבסיס של הציאניד, והאלכימאי יוהאן דיפל. בשלב הזה לא ברור לך כקורא אחרי מה ומי אתה רודף. הכול כתוב בקצב היפר־ריטליני, אסוציאטיבי, חסר נשימה. עד שמגיעים להבר, שניהל את תוכנית ההתקפות הכימיות שהרגו עשרות אלפי חיילים במלחמת העולם הראשונה. מנגד, הוא גם גילה כיצד לקצור חנקן ולהכין את הדשן שהציל מאות מיליוני אנשים ממוות ברעב בתחילת המאה ה־20.
הפרקים הבאים מתארים מדענים כמו קרל שוורצשילד, פיזיקאי ואסטרונום יהודי־גרמני, שנודע בעיקר במציאת הפתרון המדויק הראשון למשוואות השדה של איינשטיין, כלומר מי שהכין את התשתית לחורים שחורים ביקום; הפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג, חתן פרס נובל לפיזיקה ב־1933, הידוע כמי שחתום על עקרון אי־הוודאות בפיזיקה, אבל בעיקר כמי שהיה שותף בכיר בפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. כמו כן שני המתמטיקאים המבריקים שינצ'י מוצ'יזוקי ואלכסנדר גרוטנדייק, שלאחר שפתרו בעיות בלתי פתירות, הסתירו או הרסו את עבודתם ונסוגו לשתיקה קיומית.
הפרק הראשון והשני טסים בקצב מסחרר, עם עובדות טריוויה מאלפות, תיאורי זוועה וחוט שדרה לא ברור. אבל הפרק השלישי והרביעי כבר שונים בקצבם. בכל אחד מהם יש דמות דומיננטית, ופחות אסוציאציות ותיאורי זוועות גרפיים ואפוקליפטיים שלעיתים עולים על גדותיהם (ונדמה כי המחבר פשוט נהנה לכתוב אותם). הם כתובים אומנם בכישרון ייחודי, אבל גם בפאתוס מעט מפוקפק וסיוטי שמעצים מדי את המציאות, מתוך הבחירה לערבב עובדות ודמיון כך שלא ניתן יהיה להבחין ביניהם.
על פי המספר, לכל המדענים היה משהו אחד לפחות במשותף: הטירוף שלהם, שהיה פונקציה של העבודה המדעית שלהם. כולם היו טוטאליים, ובתחילת הדרך לא ידעו שהם כאלו. הם רק חיפשו לעסוק בכישרון הטבעי שלהם. ולא שיערו כי האידיאה החדשנית שתפרוץ מתוכם תתבע מחיר. גם אם היו מודעים לתהליך ההידרדרות שלהם, לכאורה לא הייתה להם לכאורה אפשרות בחירה; זה היה חזק מהם. הם לא היו יכולים לסגת, אלא ללכת עד התהום.
ורנר הייזנברג הוא דוגמה מובהקת לאדם שהביא את הגילוי רק מתוך התופת. הוא מגיע לאי, אלרגיה מנפחת את פניו, הוא מאבד קשר עם הזמן והמציאות, עובד ללא הפוגה כל עוד כוחותיו לא תשים, ולמעשה גם כשהם תשים. כשהוא יוצא לנשום מעט אוויר צח, "החנויות שלאורך הטיילת נראו לו כמו חורבות מפוחמות אחרי סופת אש אדירה. עורם של האנשים שטיילו סביבו עלה בלהבות שרק הוא היה יכול לראות; ילדות קטנות התרוצצו בשיער בוער, זוגות צחקו בעודם נשרפים". בשלב מסוים מאמין שקולו השתלב עם משורר פרסי בן המאה ה־14, ומתוך החולי והטירוף, "גילה את החוקים המושלים בפנים האטומים. המטריצות שלו אפשרו לו לתאר מיקומו של אלקטרון מסוים בכל רגע נתון ואת האינטראקציה שלו עם חלקיקים אחרים. את מה שניוטון עשה במערכת השמש הוא שחזר בעולם התת־אטומי".
הפרק הרביעי מספר על ארווין שרדינגר, שמוכר בעיקר הודות לניסוי המחשבתי המפורסם "החתול של שרדינגר". באותו ניסוי נמצא חתול במצב אבסורדי: גם חי וגם מת, עד שמישהו בודק. פעולת המדידה היא חלק מהתוצאה במכניקת הקוונטים. הנפשי אצל שרדינגר נכרך בגופני, הוא נעשה חולה, ולא ברור מה מזין את מה. הוא נמלט לסנטוריום בהרים. "אין עוד כבלים שקושרים אותי לזולת", הוא אומר לעצמו, "גם לא זיכרונות לאצור או חלומות שיניעו אותי קדימה. אבי, הסנטוריום, הארץ הזאת, ההרים, הרוח, המילים היוצאות מפי, הכול נראה לי זר כמו חלומות של אישה שמתה לפני מיליוני שנים. הגוף שלי מתעורר, אכל, גדל, מדבר ומחייך, אבל מבפנים לא נשאר דבר מלבד אפר". אבל עמוד לאחר מכן הוא מתאהב עד כלות, מרוב ייאוש, בדידות וחוסר פרופורציות, בנערה חולה בת 17.
עד הסוף ומעבר לו
הספר טעון גם בפרשנויות ותיאוריות של הכותב עצמו, ומעלה תהייה האם התיאורים מתכנסים לכדי מסקנה כלשהי, או מהווים רק תמרורי אזהרה מסויטים. המדענים עצמם מציעים לא פעם פתרונות לתוצאות ההרסניות של המצאותיהם הבלתי נמנעות. בשאר הזמן הם נעים כמעט באקראיות ובאקסטזה בין טוב לרע, לא רואים דבר מלבד הרעיון, לא לוקחים אחריות, מקריבים את הכול, כולל השכל הישר, שבויים בידי האידיאה. ואם לא הם, היו באים אחריהם כמותם. במובן זה איינשטיין הוא החריג, הוא השפוי היחידי.
הבר, למשל, חושש שעתיד העולם לא שייך לבני אדם אלא לצמחים. "אם אוכלוסיית העולם תצטמצם לרמה קדם־מודרנית ולו למשך שני עשורים, יוכלו אלה לצמוח ללא מעצורים ולנצל את עודפי המזון שהאנושות הורישה להם כדי להשתלט על פני האדמה, עד שיכסו אותה לחלוטין ויחנקו את כל צורות החיים בירוק נורא". שוורצשילד, כהשלכה של תאוריית החור השחור – שדבר לא חומק ממנו, גם לא האור – מציע מודל דומה לנפש האדם, שיש בו איזושהי נקודה עיוורת שממסכת את המוסר והאחריות מרוב גאונות והיבריס, ומושכת פנימה את כל האישיות.
בחלק החמישי, החריג, "הגנן הלילי", המחבר כבר כמעט חסר כל קצב, מוריד להילוך ראשון את המאניה ומספר על שכנו. הלה טוען, כמעין התכנסות של כל מופעי הטירוף והזוועה של הפרקים הקודמים, ששורש כל הרוע העכשווי הוא לאו דווקא בני האנוש, נשק גרעיני, מחשבים, לוחמה ביולוגית או ארמגדון האקלים – אלא המתמטיקה, המדע הפסיכי הזה שממיר כל דבר למספרים ונוסחאות, והוא כמו שגר שכל הזמן מתרחק מחללית האם – המציאות. המתמטיקה היא ששינתה את עולמנו עד לנקודה שבה, תוך כמה עשורים לכל היותר, פשוט לא נוכל להבין מה המשמעות של להיות אנושי באמת.
ויטגנשטיין כבר שיער שגבולות השפה שלנו הם גבולות העולם שלנו. האם ייתכן שזה המקרה, אבל באופן קיצוני יותר, גם עם המתמטיקה וענפי המדע המסתעפים ממנה? האם גם בקרבם אנו רואים רק את מה שאנו מסוגלים לראות, ולא רואים מה שנמצא מעבר לנו? אולי הבינה המלאכותית תלמד אותנו כמה לקחים כואבים. היא תעשה זאת, מן הסתם, באמצעות משוואות מתמטיות.
ללבטוט אין שמץ שיפוטיות כלפי דמויותיו, אלא דווקא חמלה ואמפתיה. הוא רואה בהם מעין אמנים, כאלה שהלכו עד הסוף ומעבר לו עבור יצירתם; אם זה אגדת פאוסט שהתמכר לקסמים ולכישופים ולבסוף מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בעושר ובנעורים נצחיים, או אפילו פרנסיסקו גויה, וינסנט ואן גוך, אגון שילה ורבים אחרים שהלכו עד לסוף גבולות השפה, העולם, המוכר, כי לא הייתה להם ברירה, והסבל והטירוף וההתמסרות שלהם הביאו לעולם בעיקר יופי.
אי אפשר לומר זאת על רוב המדענים המוזכרים בספר, אבל כן על הספר עצמו. הוא מביא משהו אחר, לא עוד תיאור ביוגרפי והיסטורי, ולמרות כל מה שהוא מתאר ואי־הסדר המובנה – חמש הווינייטות, שבאותה מידה יכלו להיות שלוש או שתים־עשרה – נדמה שהוא משאיר את העתיד פתוח לרווחה, כמו דלת חורקת. הוא לא אופטימי, הוא לא פסימי, שמא הוא שניהם. כמו החתול של שרדינגר.
