רבי ישראל נאג'ארה (1550–1628/1625) הוא דמות צומתית המגשרת בין שירת ימי הביניים לשירת הקודש בעת החדשה. במהלך חייו הוא נדד במזרח הים התיכון (צפת, דמשק, חלב, בורסה [טורקיה], מצרים, סלוניקי, עזה) והותיר חותם עמוק על התרבות העברית מימיו ואילך. עשרות כתבי יד של שיריו הועתקו בצפון אפריקה ובקוצ'ין שבהודו, תורגמו לפרסית־יהודית, ויש גם העתקות קראיות, אשכנזיות, תימניות ואיטלקיות. ההעתקות הרבות הן עדויות חיות לתפוצת שיריו ולנוכחותם הפעילה במקומות אלה. הוא חיבר למעלה מאלף שירים; יותר מ־400 נדפסו כבר בחייו, ויותר מ־600 נותרו בכתבי יד. בקצרה, נאג'ארה היה משורר פורה מאוד, מלבד היותו פרשן, דרשן ואיש הלכה, כפי שמלמדים חיבוריו האחרים.
ספרו "זמירות ישראל" נדפס לפחות שלוש פעמים כבר בחייו. השירים שכתב אחרי ש"זמירות ישראל" ראה אור, כונסו ב"שארית ישראל", שמהדורה מופתית שלו ראתה אור לאחרונה. מפעל אדירים זה הוא פרי עבודה משותפת וממושכת של שניים ממיטב החוקרים שבינינו: פרופ' טובה בארי, מבכירי חוקרי הפיוט העברי לדורותיו, ופרופ' אדוין סרוסי, חתן פרס ישראל ומומחה עולמי לאתנו־מוזיקה יהודית.
שבעים ושבעה השירים הראשונים בקובץ נועדו למעמדים ליטורגיים מגוונים: בקשות לימות השבוע, לראשי חודשים ולראש השנה, פיוטי וידוי לתעניות, שירי מוסר ותוכחה, שירים לפסח, קינה לתשעה באב, פיוט על ברכת המזון ופיוטים אישיים. "בקשות" היו חידוש ספרדי, שנאמרו מלכתחילה בתפילת שחרית בשבתות ובחגים. שאר השירים הם פיוטים לחתנים. במקומות רבים בשיריו חזר נאג'ארה על הרעיון שהשיר הוא תחליף לקורבנות בעבודת האל, ממש כמו התפילה.
אהבת הקהל
בפרקי המבוא שכתבה בארי היא נותנת את דעתה להיבטים לשוניים; ענייני צורה, משקל וחרוז; קישוטים רטוריים (כגון חרוזים פנימיים תכופים); שימוש בשיבוץ, כלומר שילוב מילות פסוקים תוך יציקת משמעות חדשה בהקשר השירי; ו"שאילות" משירי הקודש והחול של משוררי ספרד. כל אלה הביאוה למסקנה שהקובץ מעיד "על נאמנות גדולה ביותר בתחום הלשון בלבד, ועל התרחקות קיצונית בתחום משקלי השיר". יתרונם הגדול של הרבה כתבי יד של שירי נאג'ארה הוא שבראשם צוין על פי איזו מנגינה יש לזמרם, ולכן "שילוב של עושר צלילי בחריזות התכופות, בליווי ביצועם לפי מנגינות מוכרות, ושל תכנים מעודדים ומנחמים – זיכה את נאג'ארה באהבת הציבור בחייו וגם לאחר חייו, ושיריו זכו לתפוצה עצומה בדפוסים ובכתבי יד".
אדוין סרוסי כתב את החלק השני של כרך המבואות. תחילה הוא דן במסד המוזיקלי של "שארית ישראל", וכבר בראשית דבריו קובע כי "שירתו וכתביו מעידים על בקיאותו במוזיקה של עמֵי הסביבה שפעל בה. יתר על כן, נראה שהיה מבצע את פיוטיו בקולו שלו. הוא נחשף ליסודות של התאוריה המוזיקלית ממוצא ערבי־פרסי, שאומצה אז במרכזי האימפריה העות'מאנית וברפרטואר נרחב של שירים במגוון שפות לועזיות". סרוסי מראה שמשוררים ספרדים שקדמו לנאג'ארה "חיברו פיוטים על בסיס לחנים ותבניות ספרותיות של שירים בשפות הרומאניות שהיו מדוברות בפי היהודים בחצי האי האיברי לפני הגירוש, כגון בניב הקסטיליאני והקטלאני". החידוש לא היה אפוא בעצם הזקקת השיר ללחן מעמי הסביבה. על בסיס זה ניתח סרוסי ביסודיות מה טיב המהפכה המוזיקלית שחולל נאג'ארה. מתוך ניתוח הממד המוזיקלי הוא זיהה עד כמה הספר איננו המשך פשוט וישיר של קובצי שירים מחצי האי האיברי, אלא יצירה בעלת זהות מורכבת.
מכאן פונה סרוסי לבחון השפעות מוזיקליות שונות שתועדו ב"שארית ישראל". כך הוא מוצא השפעות של הסביבה הדמשקאית והמצרית על נאג'ארה, מקומות שבהם שהה תקופות. לדעתו, "המקאם הוא ללא ספק מן החידושים הבולטים והמהפכניים ביותר של ר' ישראל נג'ארה". עוד מסביר סרוסי במה המקאם הוא רב־פנים, ומה תפקידו מבחינה מוזיקלית למלחין ולמבצע כאחד. החידוש של נאג'ארה היה "בשיטתיות של המסד המוזיקלי ובהיקפו ביצירותיו". הלחנים שסימן נאג'ארה לביצוע מאות שיריו שב"שארית ישראל" הם עבריים, ספרדיים, ערביים, טורקיים ואחד יווני. לכל לחן ייחד סרוסי דיון מלומד, המנוסח בלשון שווה לכל נפש ולא רק למוזיקולוגים, ובסוף כל פרק טבלה מפורטת אילו שירים יש לשיר על פי כל לחן.
כרך המבואות הוא דוגמה מופתית למחקר רב־ממדי של טקסט: מה ראוי לחקור וכיצד אפשר להנגיש לקורא את מיטב הממצאים ואת משמעויותיהם בלשון נהירה. עוד מלמד הכרך מה הערך המוסף של עבודת צוות של שני מלומדים דגולים משני תחומי דעת.
נולד לשיר
השירים הרבים בספר מלמדים על המגוון העשיר ועל תפיסותיו המעניינות של נאג'ארה. שיר 19 הוא וידוי. בכותרתו כתוב: "וזה הודוי נאה למתקבל למשמרת ראש חדש שחרית או מנחה ואין בית ממקראי קדש אשר אין שם חדש". בתחילתו פונה המשורר אל הציבור, ובחלקו נקט לשון יחיד כשמנה את חטאיו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם / בָּאתִי לְהִתְוַדּוֹת עַל זְדוֹן לִבִּי וְכַחֲשׁוֹ / אוּלַי יִתְרַצֶּה לִפְנֵי צוּר קְדוֹשׁוֹ / מִדֵּי חֹדֶש בְּחָדְשׁוֹ // יְהִירִים שׁוּבוּ שׁוּבוּ לִפְנֵי אֵל מִדַּרְכֵיכֶם / אוּלַי יִשָּׂא לְפִשְׁעֵיכֶם וּלְחַטֹּאתֵיכֶם / הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם // שִׁפְכוּ לְבַבְכֶם לִפְנֵי דָּר מְעוֹנָה / וְאִמְרוּ זֶה הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם לִתְשׁוּבָה נִתְּנָה / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה // רִיבוּ בְּיִצְרְכֶם רִיבוּ עַד עֲצָתוֹ תּוּפַר / עוּרוּ יְשֵׁנֵי לֵב אוּלַי פִּשְׁעֲכֶם יְכֻופַּר / תִּקְעוּ בַּחוֹדֶשׁ שׁוֹפָר… אָשַׁמְתִּי וְלִבִּי יִקְבּוֹץ אָוֶן לוֹ חֲטָאִים וַאֲשָׁמִים / לֹא יוֹם וְלֹא יוֹמַיִם עַד חוֹדֶשׁ יָמִים / בָּגַדְתִּי וּמְזִימּוֹתַי בָּגְדוּ כָּל יְמֵיהֶם / יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם / גָּזַלְתִּי וְלִבִּי בְּעוֹשֶׁק וְגֶזֶל בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֵּר / לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר… וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי / כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנִי הִרְשַׁעְתִּי…".
בשיר אישי קצר (56) ביקש בלשון מכמירת לב לשוב בשלום לביתו וששני בניו יאריכו ימים. בתו הבכורה נפטרה בהיותה בת עשר, וכעבור שנים נפטר בן נוסף, צעיר לימים: "… בַּר בְּרִי וּבְרִי יִרְאוּ עֵינַיִם / עֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן / מֹשֶׁה וְלֵוִי חַיִּים שְׁנַיִם / יִהְיוּ וּמוֹשְׁבוֹתָם אֵל יְתַקֵּן / שְׁבוּתִי יָשִׁיב אֶל מַחֲנַיִם / כִּי אֲנִי כְצִפּוֹר נוֹדֵד מִקֵּן…".
שיר 203 הוא "מנייריסטי", שכן כל מילה פותחת באות מ"ם! האל שומע את בקשת ישראל ומרפאו מכאביו: "מְיֻוחָד מֶלֶךְ מְהֻולָּל / מִשָּׁמָיו מַבִּיט מִסְתָּרַי / מְשֻׁובָּח מְפוֹאָר מִלְּשׁוֹן / מַלְאָכָיו מְתֵי מִשְׁמָרַי / מְרוֹמְמִי מִשַּׁעְרֵי מָוֶת / מַצִּילִי מָזוֹר מִמְּזוֹרַי […]". שיר אחר (365) הוא פולמוסי ומכוון נגד מכחישי אמיתות התורה: "יוֹבִילוּ לָךְ מְלָכִים שַׁי וּתְשׁוּרַת דְּבָרִים בָּרִים / כִּי אַתָּה לְבַד מֶלֶךְ וְהֵם עֲבָדִים נִמְכָּרִים […]". בשיר 226 חשף משהו מתודעתו כמשורר. לדעתו, מכיוון ששמו מורכב מהמילים "שיר" ו"אל", עליו לשורר לאל: "… יִשְׂרָאֵל בּוֹ / שִׁיר וּבְקִרְבּוֹ / רָשׁוּם אוֹתִיּוֹת שֵׁם אֵל / הִנֵּה זֹאת אוֹת / כִּי הוֹדָאוֹת / אֵל הֵן יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל…".
בארי וסרוסי הרימו תרומה איכותית לא רק מבחינת זיקוק שירי "שארית ישראל" וניתוחם, אלא גם בהאירם דמות מפתח בתרבות היהודית, אשר יצירתה משקפת את עולמה הפנימי ומאפשרת לקורא להאזין ל"דופק החיים" של קהילות ישראל בתקופה דינמית וסוערת בתולדותיהן.
