לא מזמן קראתי על משבר חמור שפוקד בימים אלו את ענף הפפראצי. האמצעים לצלם תמונות מביכות של כוכבים דווקא השתכללו לאורך השנים, אבל העניין שהציבור מגלה בתמונות הללו התרסק. שוב הוא לא מוצא בהן שום טעם. ובצדק. שהרי כל הפואנטה של להמתין תחת ביתו של ג'ורג' קלוני ולתפוס אותו כשהוא יוצא לקנות אבוקדו במכולת היא הרצון לסדוק את המחיצה בין הדמות הקולנועית הזוהרת לאדם האפרפר שמסתתר מאחוריה. אבל בדור הרשתות החברתיות המחיצה הזו כבר לא קיימת. רוב הסיכויים שהוא יעלה ביוזמתו סטורי בחשבון האינסטגרם שלו לאורך כל הדרך מהבית למכולת. לא ברור בכלל היכן מתחילה הדמות האנושית והיכן נגמרת תדמית היח"צ הסלבריטאית. למעשה, אם כבר הגיעה אל הרשת תמונה שנראית כפפראצי, ברוב המקרים היא מבוימת.
בעולם שבו יש הבחנה ברורה בין צילומי תדמית לפפראצי, קל היה לדעת, לדוגמה, איך להתייחס לידיעה על הגירושים של חנן בן ארי. אם היא הייתה מגיעה אלינו מכתב צהובון זריז היינו מסווגים אותה כרכילות, כואבים בשקט על בית נוסף שהתפרק ומכבדים את הפרטיות של יושביו. אבל כשחנן בן ארי מעלה סטורי שבו הוא מספר על גירושים, האם זה פרט מידע אישי או חלק מהיצירה שלו? היינו עם חנן עם השריטות שלו והילדים שלו, נפלנו וקמנו איתו, דמענו כשהוא בכה לבד ברכב, אז ברור שאנחנו רוצים גם לחבק אותו כשכולנו מבינים שזו לא רק תקופה חולפת. ולא רק לחבק. גם לנתח ולדון. אם דיברנו וכתבנו על התהליך הרוחני שעבר אביתר בנאי לאורך חמשת האלבומים הראשונים, אולי ראוי שנעביר הרצאה עם מצגת, עם מראי מקומות וגרף להמחשה, על התנודות בחיי הזוגיות של חנן בן ארי?
אתם הקוראים לא פגשתם מעולם את כותב הטור הזה. גם הכתיבה הכי אישית היא לא תוכנית ריאליטי. היא אפילו לא צילום. לכל היותר היא מזכירה ציור אימפרסיוניסטי
אבל גם אם זה עשוי קצת לבלבל, האמת היא שמדובר באשליה. גם בשירים הכי אינטימיים לא פגשנו את חנן האיש אלא רק את היוצר. כמו שגם אתם, קוראיי החביבים, לא פגשתם מעולם את כותב הטור הזה. גם הכתיבה הכי אישית היא לא תוכנית ריאליטי. היא אפילו לא צילום. לכל היותר היא מזכירה ציור אימפרסיוניסטי, שבו נוצרת דמות שיונקת באופן די כללי מן המציאות. יש קטע נפלא של חורחה לואיס בורחס ב"גן השבילים המתפצלים", שפותח במילים "השני, זה המכונה בורחס, לו קורים הדברים". כל הדברים שבורחס כותב עליהם בספריו, כך הוא מסביר, קורים "לו". לא "לי", האדם הממשי שחי חיים מקבילים, אפרוריים, שרק שברירים מהם מהדהדים בטקסטים שאותם כולם קוראים.
האירוניה בקטע של בורחס היא שגם המילים של בורחס האיש עוברות אלינו בהכרח דרך בורחס הסופר. וכך הוא רק ממחיש איך גם כשהאדם מנסה להציץ מאחורי המסכה, כשהוא מנסה לכתוב תחושה מאוד אישית, אין לתחושה הזו שום דרך לצאת מן הלב אל הכתב בלי להתכסות במסכה ולהשתלב בפרסונה הרחבה של הכותב. ומן הצד השני, כשרב מוצא את רב כהנא מתחבא בחדר השינה שלו, תחת המיטה, ונוזף בו על ההעזה והחוצפה, רב כהנא לא מצליח להבין: "תורה היא וללמוד אני צריך". ממתי אתה אדם פרטי בכלל? אתה מלאך ה' צבאו־ת. אני בכלל לא מסתכל עליך, או על אשתך, רק על גופי תורה ששוכבים במיטתך. הדמות הציבורית שלך אכלה מבחינתי כליל את כל מה שהיה ממך כפרט.
אם בעבר הייתה זו סוגיה שממוקדת ביוצרים ובאמנים, היום לכל אדם יש חשבון או סטטוס או פרופיל. וככל שהפרסונות משתלטות כך הן הופכות יותר ויותר אנושיות. רבנים משתפים רגשות; פוליטיקאים משתפים תמונות משפחתיות. ומצד שני הן נשארות רק מסכות. לכן אנחנו מתייחסים אליהן ככאלו. מגיבים ומנתחים ומבקרים. וכשמציץ לרגע בן אדם מבין סדקי המסכה קשה לנו כבר לזהות אותו. אנחנו לא כל כך זוכרים איך אמורים להתנהג. לכן הדיון עם הילדים ברכב, בנסיעה הארוכה בבוקר שאחרי הסטורי, לא עסק בזוגיות ובנישואים אלא בגבולות ובפרטיות. בצורך לזכור שכל אדם הוא סוד עטוף במסכה. וזוהי זכות להתקרב אליו, במידה המדויקת שאותה הוא מזמין ומבקש. אך זה חילול הקודש, וחוסר דרך ארץ, לחדור מעבר לכך אפילו צעד.
