מורים, אתם אלו שלימדתם את דור הגיבורים, וכל הכבוד לכם. בניגוד לנהי המקובל, מתברר שעשיתם עבודה מעולה. היא יכולה להיות עוד יותר מעולה, אם תיתנו דעתכם לכמה דברים, שלא נוהגים היום לספר לכם.
אירועי שיא מלהיבים לא מרגשים את התלמידים במידה שחלק מכם נוטים לעיתים להאמין. קורא נאמן סיפר לי שפעם בשלושה ימים הוא מקבל הודעת וטסאפ מהתיכון של בתו: "הבנות שמעו הרצאה מדהימה ומעצימה – התרגשנו, צחקנו, בכינו – הבנות רקדו מרוב התלהבות! תודה להשם יתברך על המפגש הזה עם אישיות מדהימה! עולמנו הרוחני התהפך!" כשהילדה חוזרת הביתה, הוא שואל אותה: "איך היה בבית הספר?" והילדה אומרת: "כרגיל". האב מגשש: "לא הייתה איזו הרצאה?" והיא מחטטת בזיכרונה ואומרת: "אה, כן, היה איזה משהו משעמם". אז אם הריגושים לא באמת כל כך מרגשים, אולי עדיף פשוט ללמד?
התלמידים צריכים משמעת. כשאין משמעת, כמה ילדים פרועים חוגגים, אבל הילדים העדינים סובלים מאוד. כשמוותרים על משמעת לא עושים עם הילדים חסד, אלא מענים אותם.
באופן כללי, גבולות אינם מטרד, אלא צורך חיוני של כל אדם, ובייחוד של אדם צעיר. נניח שאתם מלמדים בישיבה תיכונית, והזהרתם את תלמידיכם שלא לגלח את פאותיהם באופן האסור על פי ההלכה. נניח שהחמודים התעלמו מכם וגילחו את צידי הראש, כציווי האופנה המשונה של השנים האחרונות. כדאי שתשקלו לשלוח אותם הביתה, עד ששערם יצמח מעט. הם יחזרו בעוד כמה ימים, כשבצידי הראש תהיה קצת פחות קרחת ובתוכו יהיה קצת יותר כבוד לגבולות ההלכה ולכללי בית הספר.
שיחות נפש עושים בדרך כלל רק עם ידידי נפש. אין שום סיבה שהתלמידים ינהלו אותן עם המורים שלהם. יש כמובן כמה תלמידים שמעוניינים לפתוח בפניכם את ליבם, ואתם צריכים להיות שם בשבילם. אבל בחינוך הדתי התבצרה בשנים האחרונות איזו אמונה מפוקפקת, כאילו שיחות נפש הן חלק מהאל"ף־בי"ת החינוכי, מינימום שאי אפשר בלעדיו. המנהלים דורשים מכל מחנך לעשות רשימות: כמה שיחות נפש כבר הספיק לעשות עם כל תלמיד. ואם התלמיד קצת מופנם, ולא מעוניין בשיחות נפש עם המורה שלו – מה שנראה לי הכי נורמלי בעולם – מסמנים לו מינוס בעמודה המתאימה, וממשיכים להציק לו כל השנה, עד שהוא נשבר ומשתף את המורה במשהו אינטימי, בניגוד לרצונו. ואז המורה אומר בהתלהבות להורים: "הילד כל כך נפתח השנה". הוא לא נפתח; שברת אותו.
תעזבו את התלמידים בשקט. הם לא באים לבית הספר כדי להתאהב במורים שלהם; הם באים לבית הספר כדי ללמוד. הם יכולים ללמוד מכם הרבה תורה וחוכמה ומידות טובות, גם בלי לשתף אתכם בסודותיהם הכמוסים.
יש כאן גם עניין נוסף, שאזכיר רק ברמז. פעם מישהו שאל את מורי ורבי הרב עמיטל האם האברכים בישיבה באים להתייעץ איתו לעיתים קרובות בנושאים אינטימיים. הרב עמיטל ענה: "בהחלט לא". שאלו אותו: "למה לא?" והרב השיב: "כי אני לא צריך את זה".
התלמידים בדרך כלל בזים ל"למידה המשמעותית" ול"הערכה החלופית" למיניהן. באוזניי שמעתי בן של חבר צועק מהקומה העליונה בביתם: "אבא, תן לי פולמוס ישראלי משנות החמישים". האבא צעק: "החינוך הדתי במעברות". "מה?" "ה־מ־ע־ב־רות!". "תודה!". אחרי חצי שעה ירד הנער מדושן עונג: "העתקתי משהו מכמה אתרים, זאת ההערכה החלופית שלי השנה בהיסטוריה. הציון שקול לכל מה שלמדנו השנה בכיתה". בדקתי אחר כך: הוא קיבל מאה על הקשקוש הזה. על האימפריה הרומית הקדושה אמר וולטר שהיא לא אימפריה, לא רומית ולא קדושה. מעניין מה הוא היה אומר על "למידה משמעותית".
רבים מטיפים לכם, מורינו, שיצירתיות וכישורי למידה חשובים יותר מידע וחוכמה. גם אם נניח שהם צודקים, אף אחד לא יודע איך ללמד יצירתיות וכישורים בלי ללמד ידע. השיטות הנפוצות להקניית יצירתיות הן משעממות ושבלוניות, ומקנות בעיקר שעמום ובורות. ההרצאות הכי משמימות ששמעתי בחיי היו על חינוך ליצירתיות. מצד שני, האנשים הכי יצירתיים שפגשתי בחיי היו תמיד אנשים שלמדו הרבה וידעו המון על תחום עיסוקם.
בקיצור, אתם מורים ומחנכים בבית ספר – למדו וחנכו עם ספרים. והרי זה מה שגם כך אתם נוטים לעשות, כשלא מפריעים לכם (וכשלא מאלצים אתכם לשבות). יהי רצון שתהיה לכם ולכולנו שנת לימודים טובה ומחכימה ופורייה. ואם אפשר גם שקטה.
