נפתח בזה ששרדתי שבוע שלם עם הילדים בחום הנורא של אוגוסט, ללא מסגרות, ללא שיחיה. זה לא היה אירוע מתוכנן כי אם התקלה של הרגע האחרון, כשהוא קיבל נסיעת עבודה דחופה בדיוק על השבוע היחיד שבו המשפחה הייתה אמורה לנפוש. כל כך רציתי לצאת הרעיה המפרגנת, שאפילו לא חשבתי לפני שפרצו ממני המילים "בטח, תיסע, אולי גם תיקח עוד יום להסתובב בשביל הכיף".
הצפון הלא רחוק קיבל אותנו במשב סחוניה אופייני לאזור הכינרת, עת הגענו לווילה קסומה וחיש מיהרנו להזמין מקומות לכל מה שיש בו הנחות של "בהצדעה". אחי המילואימניק היה כל כך להוט להשיג כרטיסים לספורט ימי במחירי רצפה, שהוא לא לקח בחשבון שיש עוד מיליון מילואימניקים כמוהו שבטוחים שהם דפקו את המערכת בזמן שהיא זו שדופקת אותם.
רק כשהגענו לאזור האסון גילינו את גודל המפלה: מאות משפחות מילאו את כרי הדשא הדביקים בהמתנה למימוש כרטיסי ההנחה שלהם. "שעתיים המתנה לקרוסלה, שעה לאבובים", לחשו הראשונים בתור. גם אחרי שהשגתי את הכרטיסים, כשמסביבי חבורה של ילדים צורחים, לא היה לי מושג איך אדע שהגיע תורי. "יקראו לך בכריזה", אמרה לי הפקידה העייפה, והלכנו לעשות את מה שעשו כל ההורים המיואשים – פשוט זרקנו את הילדים לתוך שלולית כינרת שסגרו המארגנים לצד המתחם, והתפללנו שיגיע תורנו והסיוט ייגמר.
אנחנו קונים את האוכל שלנו במקום לגדל אותו, פיליפינים מטפלים בהורינו, ובתי הספר והגנים מאפשרים לנו להסיר אחריות מסוימת על חינוך ילדינו
עבר לא מעט זמן עד שמתוך המגפון נשמעה פתאום צעקה: "רחלי 4 אבובים, איפה רחלי 4 אבובים?". הי, זאת אני! מיהרתי לעבר הסלקטור שהופקד על העמסת האנשים לאטרקציות. לא הספקתי להגיד "אוי כינרת שלי" כאשר לפתע נשמעה קריאה נוספת: "רחלי 4 קרוסלה, איפה רחלי 4 קרוסלה?" עבור הכרטיסים השניים שהזמנתי, כי גם הם היו בהנחה. אלא שאני כבר הייתי בתור לאבובים, כיצד אפצל את עצמי עכשיו גם לקרוסלה? הכרוז המשיך וקרא את שמי בהיסטריה, בעודי מלבישה על עצמי ועל יוצאי חלציי מצופים נודפי זיעת אדם, והסיפון כולו הוצף אברכים חרדים שומרי נגיעה. בבת אחת הצטמצמה כל ישותי בעולם לרחלי 4 קרוסלה, שלא יודעת כיצד תצליח למלא גם את תפקידה כרחלי 4 אבובים, שלא לדבר גם על התפקיד הישן יותר שעדיין נותר בתוקף – רחלי 4 ילדים.
את היום הזה סיימתי בתור רחלי 4 נשמות, וזה היה רק אחד מתוך שמונה ימים נטולי מסגרות שעברו עליי בגפי.
כשחזרנו הביתה ופרקתי בחזרה את המזוודות וסידרתי בגדים לפי צבעים למכונה, לא הבנתי איך לא פורץ דרך הדלת נציג של משרד התרבות והכריז בקול חגיגי: "גברת מלק־בודה, אנו יושבים ומשקיפים על מעשייך ונמלאים השראה. אומנם גם חתולות יולדות, את לא מיוחדת בזה, אך התפעלנו מהאופן שבו תפעלת את צאצאיך ולפיכך החלטנו להעניק לך פרס מפעל חיים על… ובכן… צליחת החיים!"
לא, באמת, איפה הכפיים? היכן שאגות העידוד? סחבק נתנה פה חתיכת עבודה! ואז נזכרתי שיש נשים שאוכלות את הקש הזה כבר עשרה חודשי מילואים וקיבלתי קצת פרופורציות. וכשפניתי לעטוף את ספרי הילדים, כי סחבק לא משאירה קצוות פתוחים, חשבתי על האנשים שעומדים לקחת ממני את המקל באחד בספטמבר, המורים והגננות של הילדים שלי.
העולם המודרני הפך אותנו למסירי אחריות סדרתיים. כמעט כל צורך שלנו יכול להפוך לשירות שניתן לרכוש – אנחנו קונים את האוכל שלנו במקום לגדל אותו, פיליפינים מטפלים בהורינו, ובתי הספר והגנים מאפשרים לנו להסיר אחריות מסוימת על חינוך ילדינו. אנחנו מפקירים את מיטב שעות ההתפתחות שלהם בידי אחרים ועוד מעיזים להתלונן כשהם לא עושים כמו שצריך את העבודה שאנחנו בכלל היינו אמורים לעשות. זה כמעט חסר יושר, להתנהג בהפקרות ואז להתלונן על הפקרות.
אני מוצאת את עצמי לפעמים בקבוצות ווטסאפ של הורים שלא רגילים להעביר יותר מארבע שעות רצופות עם ילדיהם בשגרה, מתלוננים על גננת ל־30 ילדים ששכחה להודיע להם שהילד חטף נשיכה, וכל מה שבא לי לומר להם זה עצרו רגע, יא קוטרים! תזכרו שהגננות והמורים האלה עושים את מה שאתם הייתם אמורים לעשות. הם לא מושלמים כמו שאתם לא מושלמים. הם מפשלים לפעמים כמו שאתם מפשלים לפעמים.
קצת חמלה לא תזיק כאן, וגם הערכה לאנשים שעומדים לקחת עליהם בשבוע הבא הרבה מהאחריות שאנחנו בחרנו להסיר.
קחו כמה ימי הסתגלות כדי לחשוב על זה.
rachelm@makorrishon.co.il
