והפעם סיפור לכבוד ראש חודש ספטמבר. לפני תשע שנים, בשנת אלפיים וחמש עשרה, עברתי התעמרות במקום העבודה שלי. אני עבדתי אז כמדריך ביד ושם. זו הייתה עבודה צדדית אבל משמעותית. הגעתי לשם שלוש ארבע פעמים בשבוע, הדרכתי קבוצות, פגשתי חיילים ותלמידים. זו הייתה עבודה מאוד משמעותית עבורי. אהבתי את העבודה שלי, והייתי טוב בעבודה שלי. והיא גם החזיקה אותי כלכלית באותה תקופה.
אבל המנהלת המרשעת שלי שנאה אותי. היא התעללה בי, השפילה אותי, שיקרה לי, וגרמה בסופו של דבר לפיטוריי. זה סיפור ארוך, כואב וסבוך. ובו בזמן פשוט מאוד. זה סיפור על מנהלת שבמשך שנים מתעללת בעובדים שלה. כל פעם היא נופלת על מישהו אחר, מתעמרת בו ואז מפטרת אותו. זה קרה לכמה מדריכים לפניי. וזה קרה גם לי. ותאמינו או לא, אבל הידיים שלי רועדות כשאני נזכר בסיפור הזה.
תשע שנים חלפו, אני במקום אחר עכשיו, מאז שפוטרתי מיד ושם בניתי לעצמי קריירה, פרסמתי לא מעט סרטים וספרים, יש לי טור בעיתון הכי שווה בישראל, אני מלמד קולנוע, יש לי שלושה ילדים יהודים מתוקים! אני הרבה יותר "חזק" עכשיו ממה שהייתי באותם ימים. ובכל זאת כשאני נזכר במנהלת שלי, הידיים שלי רועדות מרוב חולשה. ההשפלה הצורבת שעברתי עדיין צרובה לי בלב, היא מסתובבת לי בגוף, כמו הרפס, מחכה לרגע הנכון להתפרץ החוצה. הזיכרונות הרעים מהתקופה ההיא עדיין קשים לי. הם כל כך קשים לי שאין לי אומץ לכתוב אותם כמו שצריך.
אוי זה היה נורא, באמת, זה היה הכי נורא שהיה לי, כל מי שהכיר אותי בתקופה ההיא, זוכר את העצב המר שהיה לי בעיניים. הייתי מותש מהשפלות ומלחמות. אוי, מה לא עשיתי כדי להילחם במנהלת הזאת, פניתי לוועד העובדים, לחברי לצוות ההדרכה, למנהלים אחרים במחלקה, כתבתי מייל למנכ״ל יד ושם! וכולם אכזבו אותי, כולם, ללא יוצא מהכלל, אמרו לי שאין לי סיכוי, שברגע שהמנהלת הזו מחליטה להעיף מדריך, אין לו סיכוי להישאר, כולם הבהירו לי, שמול האישה הרעה הזאת אי אפשר לעמוד.
אני לא נכנס לפרטים. למרות שיש פרטים, ולמרות שהפרטים חשובים. אם היה לי אומץ או כוח הייתי מספר כאן את הסיפור כולו, תו בתו, אות באות. אבל אין לי אומץ לעשות דבר כזה כרגע, אולי בעוד כמה שנים אני אצליח לספר את הסיפור הזה. עכשיו אני לא יכול. בכל מקרה, לפני תשע שנים, באחד בספטמבר (שהוא גם יום פרוץ מלחמת העולם השנייה כמובן), פוטרתי באופן רשמי מהעבודה שלי ביד ושם. וביום שפוטרתי, ממש באותו היום! הכנסתי ליומן שלי תזכורת שנתית – לשלוח מייל למנהלת שלי. הרעיון שלי היה פשוט, מדי שנה, לנצח נצחים, אני אזכיר לה את השקרים שלה, את ההתעללויות שלה, את ההשפלות המתוחכמות שלה, מדי שנה אני אזכיר לה את עצמה! מדי שנה אני אזכיר לה שאני זוכר הכול, שאני לא סולח על כלום, ושאני עדיין מחכה להתנצלות.
ובאמת, שנה אחר כך, בספטמבר אלפיים ושש עשרה, שלחתי למנהלת הזו מייל מגעיל מאוד, וצורב מאוד, ואמיתי מאוד, וכבר כשלחצתי "שלח" התחרטתי, אין דבר עלוב יותר מנקמה, ואני הייתי אז עלוב מאוד. מה אני אעשה, שלחתי את המייל הזה, כל אחד הוא קצת אפס. מה אני אעשה, הכעס עדיין בער לי בגוף. גם באלפיים ושבע עשרה שלחתי לה מייל נזעם. וגם בשנה שאחרי. אבל אז, בשנה השלישית, כשראש חודש ספטמבר הגיע, ראיתי את ההתראה קופצת לי ביומן, ופתאום לא הרגשתי צורך לצעוק, ולא הרגשתי צורך לנקום, ולא הרגשתי צורך להתלונן. די חאלס. זה לא באמת עוזר. אין במיילים הללו טעם. היא הרי תקועה עם עצמה כל הזמן, זאת הטרגדיה שלה. וגם אני תקוע עם עצמי כל הזמן. אני תקוע עם הזיכרונות המרים, עם הצער והבושה והכעס והאשמה שלי. הם עדיין זורמים לי מתחת לעור, הרגשות הקודחים האלה. הם עדיין שם, הם שם באשמתה, הם שם בזכותה, הם יהיו שם תמיד, עד שוך עלבוני. ככה זה כשעוברים התעללות.
אז מיילים זועמים בראש חודש ספטמבר אני כבר לא שולח. אבל את התזכורת השארתי! את התזכורת אני רוצה לזכור. אני רוצה לזכור שאני לא שוכח. ואני גם רוצה לזכור שאני לא שולח! אני רוצה לזכור שיש בי זעם. אבל שהזעם הזה בשליטה. אני רוצה לזכור את הסיפור הזה, שהביא אותי למקומות נמוכים כל כך. וכואבים כל כך (מי שעבר התעמרות מבוסים מתעללים יודע על מה אני מדבר). אבל רוצה גם לזכור את היכולת שלי לצמוח ממנו הלאה. להמשיך את החיים שלי בלעדיו.
וככה, בתהליך איטי, מפתיע וחמקמק, ראש חודש ספטמבר הפך עבורי, מיום של בושה, אשמה וכעס, ליום של גאווה, נחמה ושמחה. במקום להתבייש בעוול שעברתי ולהסתכל אחורה בכעס. אני גאה במסע שלי בעולם, ומסתכל קדימה בהתרגשות. היום הזה הוא כבר לא סביב המנהלת שלי. היום הזה הוא סביבי. עברתי התעללות איומה. אבל המשכתי הלאה ממנה. והצלחתי אפילו לשחרר את הכעס. שכוייח זה הסיפור. ועוד מעט, עוד מעט כבר אלול.
