שני סרטי "הנוסע השמיני" הראשונים הם קונצנזוס. אך צמד הפרקים הבאים שנוצרו עוד בניינטיז, וביתר שאת, שני הפריקוולים המאוחרים והפילוסופיים של רידלי סקוט מהעשור האחרון, שנויים במחלוקת. לכן, תקווה רבה התעוררה בקרב חובבי הזיכיון עם היוודע דבר שובה של הסדרה לשורשיה האימתיים בפרק החדש – הנוסע השמיני: רומולוס. כי הרי אין כמו לחזור למקורות, נכון?
קבוצת כורים צעירים מקולוניה מרוחקת מגיעה לתחנת חלל עזובה. הם לא יודעים שהתחנה שימשה כבסיס מחקר של מפלצת הזינומורף הרצחנית. מהר מאוד הם מוצאים עצמם בקרב הישרדות גורלי. כפי שמבהיר התקציר הפשוט הזה, הבמאי פדה אלוורז לקח פניית פרסה מניסיונותיו של סקוט להרחבת מיתולוגיית הזיכיון, לטובת גישה רזה, עניינית עם דגש על אימה קלאסית. המטרה – לקרוץ גם למעריצים הוותיקים שמתגעגעים למקור האהוב מ־1979 (ועבורם הוכנו שלל רפרנסים והפתעות למיטיבי לכת) וגם לאפשר לצופים חדשים להצטרף למסיבה בקלות, ללא הצורך המכביד בהיכרות עם חמישה עשורים של יצירה.
אלוורז המוכשר הוא ליהוק מושלם לקונספט שנבחר. במידה מסוימת הוא כבר עשה את הסרט הזה ב־2016 כשביים את "לא לנשום" המעולה, שכזכור הציג קבוצת צעירים שמוצאת עצמה כלואה בבית סגור וניצודה בידי עיוור מפלצתי. ואכן, בכל מה שקשור להעמדת סיקוונסים משוכללים של אימה בתוספת עין חדה לאסתטיקה קולנועית, אלוורז אינו מאכזב. מרגע שהוא לוחץ על דוושת הגז, הסרט אינו מרפה ומגיש סדרה של מיני סט־אפים מותחים כולל אחד מוצלח במיוחד שקשור באבדן כוח המשיכה.
אלוורז גם לא מפספס את השימוש באחד המרכיבים הכי מוצלחים שהציגה הסדרה הזו – הסינתטיים. הפעם זהו האנדרואיד אנדי מעורר האמפתיה (דיוויד ג'ונסון), שמצטרף בגאון לרשימה המכובדת של קודמיו מסרטי העבר – אש, בישופ ודיוויד. אך האם כל זה יספק את הצופים הוותיקים? לטעמי, הניסיונות של סקוט להרחיב את עולם הזיכיון היו נכונים ונדרשים. הבעיה הייתה בביצוע. למרות לא מעט רעיונות מרתקים, הכיוון הפילוסופי־מיתולוגי שנבחר הפך מהר מאוד לברברת יומרנית ומתישה. אצל אלוורז, הגישה הספרטנית לחומרים אומנם מספקת הרבה אקשן ללא בלבולי מוח, אבל החזרה לביטים המוכרים גם חושפת לאות בנוסחה הנושנה שחסרה מאוד איזה טוויסט חדש לחומרים.
הפשטנות הזו מודגשת עוד יותר לנוכח הפתיחה המרתקת. זו, מוקדשת לבניית עולם ההתרחשות ועוקבת אחר חייהם המדכאים של אנשי הקולוניות המרוחקות תחת עול חובותיהם לתאגיד ויילנד־יוטני הנכלולי. לראשונה בסדרה אנו זוכים לנדבך מאיר עיניים על שגרת החיים בעולם שבו מתקיימים סרטי הזיכיון, והוא כה מסקרן עד שהתחלתי לקוות שהסרט יבחר לוותר לגמרי על עלילת ההישרדות הצפויה והמוכרת ובמקום זאת ימשיך בחקר העולם הדיסטופי ובפיתוח יחסי הכוחות שמרכיבים אותו. זה כמובן לא קרה ובסופו של דבר רומולוס מצליח לספק בידור סביר ביותר אך לא הרבה מעבר.
אין ספק שכדי שהסדרה הזו תמשיך להתקיים, המפיקים יהיו מוכרחים למצוא כיוונים יצירתיים חדשים. כי ישנו דבר אחד שאפילו המפלצת הקטלנית לא תוכל לשרוד – שעמום הצופים.
