שבוע אחרון של אוגוסט, ובגרון מועקה סביב הדילמה האם לצאת לנופש או לא. אין כסף, אין חשק ובעיקר מפחיד. בין מוצ״ש לראשון סגרו את החופים וחזרו שוב האיומים. אז אולי לא. והשיחות בקבוצות של החברות. מה אתן אומרות, מה אתן עושות. מתלבטת ממש. הלב כבד כל הזמן. לתת להם לצאת לסיירים? לתת להם לנסוע לים? זה השבוע האחרון של אוגוסט. לא נעשה איתו משהו? כל כך בא לוותר.
ואני מחליטה לנסוע. בשביל הילדים. כי מה החלופה? עוד יום בבית. אני חיוורת וגוללת בפיד, דומעת מול הספדים מעכשיו או מאז. הילדים יותר שקטים הקיץ הזה. לא יודעת אם הם מתחשבים או שפשוט גם הם כמוני, הכי נמוך שיש.
אני קמה בבוקר ומתקשרת למלון ומזמינה חדרים ומעירה אותם ואומרת להם – נוסעים. הם צוהלים ועוזרים ואורזים. ואני משחקת אותה מנהיגה, משחקת אותה שאני יודעת מה אני עושה.
רק תדריך קצר, אני אומרת בקול נונשלנט מזויף, אם יש אזעקה בדרך אתן יוצאות מפה ואתה מהר פותח את המושב כדי שזו מהמושב האחורי תספיק לצאת. ואחרי תפילת הדרך אנחנו מוסיפים תפילה לשלום המדינה ולחיילים ולחטופים ופרק תהילים. רק בירידות עד כביש 90 שבדרך כלל התפקיד שלי זה לעצום עיניים אני נוסעת כל כך לאט. כמה לאט? משאיות שמובילות טנקים עוקפות אותי משמאל. כבר מחליקות לי הידיים מההגה מרוב לחץ. ואז פתאום אחת מהן אומרות, הכול בסדר אמא. איך היא יודעת? לא הבנתי. אני לביאה, אני אשת חיל, אני עם בוטוקס, איך היא רואה.
על הכביש בעיקר נהגות, וכך יהיה גם בחדר האוכל של המלון. אולי אלו נשות המילואים או נשות הבעל שהיה במילואים ועכשיו אין לו פרצוף לקחת חופש באוגוסט כי הוא עוד משלים ומטפל בעומס שהצטבר.
אנחת רווחה בכניסה למלון. לקיחת אוויר לפני המשימה הבאה. התפקיד הזה, להיות אחראית על העורף היה קשה ועדיין קשה. ולמרות שכולם עוזרים בהעמסה של התיקים שוב העורף דוקר. אבל כל חיוך. כל קפיצה לבריכה. כל ריב מטומטם. אני מחבקת אותו. הוא ניצחון. הוא החוסן. הוא ועל פי כן נוע תנוע ותעמוד בתור של החביתות בבקשה כי כבר אין לי כוח.
א־לוהים תן לנו כוח. לסגור את הקיץ. להתחיל את השנה. בדרך חזרה יוצאת לי (שוב) אנחת מועקה. מילא כוח לכל אלו, אבל מאיפה יהיה לי כוח לחגים.
