חיים נכנס לחדר שלו והתיישב על המיטה. הוא הסתכל מסביב – זה היה החדר שלו שהוא מכיר, החדר שלו שהוא רגיל אליו כל כך. התקרה הגבוהה, מיטות הברזל, המצעים הדהויים, שולחן הפורמייקה הירקרק, כיסאות הפלסטיק, כוסות הפלסטיק, הפלורסנט המרצד, החולצות הלבנות התלויות על דלתות הארונות, הספה הקרועה שהוא ושימי ונחום סחבו לפני ארבע שנים מליד הפח ברחוב שאולזון, הכיסא המשרדי בלי הגלגלים, התמונה של הרב שך מעל למיטה של אבי, מערכת הסטריאו שהייתה דלוקה 24/6 על גלי צה"ל, מדף הספרים עם "עלי שור" של הרב וולבה ו"קופסה שחורה" של עמוס עוז וכרך ב' בלוי של כל שירי לאה גולדברג ועוד כמה חומשים וסידורים וגמרות ומחזור אחד נטוש של ימים נוראים.
זה היה החדר הקטן והצפוף שחיים חלק עם שימי המבולגן ונחום השקט ואבי המסתורי. ופתאום, במבט אחד, החדר הזה נראה לו אחר לחלוטין. חיים הסתכל על החדר של עצמו כמו על עולם אחר; עולם כזה שאנשים מבחוץ היו רוצים להציץ לתוכו. פתאום כל דבר היה נראה לו כמו סיפור. כל הדברים הרגילים הפכו בן רגע לפוטנציאל עלילתי פיקנטי.
הוא הביט בשעון – עוד חצי שעה מעריב. הוא התקשר לאחותו מירי וסיפר לה על ההצעה של מירה העורכת לכתוב אצלה טור שבועי בעיתון על העולם החרדי. מירי הקשיבה בשקט ואז אמרה, דבר ראשון זה וואו, שתדע לך. וחיים חייך וענה, נכון? ומירי אמרה, כן. אבל זה גם קצת מסוכן. אני לא צריכה להסביר לך למה. וחיים שתק רגע ואמר, נכון. זה באמת מסוכן. מה יקרה אם מישהו בישיבה יגלה? זה יכול להרוס לי את החיים. יכולים להעיף אותי מהישיבה ולקלקל לי בשידוכים ומה יודע מה עוד. ומירי הוסיפה שזה קצת כמו להיות מרגל. וחיים צחק, מרגל? בואי תגזימי. אבל מירי אמרה שהיא לא מגזימה. תחשוב על זה, היא אמרה, אתה תכתוב על החיים שלך בישיבה, על החברים שלך, על אורחות החיים שלכם, ואת כל הדברים האלה שבשבילך נראים מובנים מאליהם פתאום יקראו אנשים שבכלל לא בטוח שיבינו אותך. נו, ומה רע? חיים שאל, ומירי אמרה, לא רע, רק דורש תשומת לב שלא תצא תקלה תחת ידך. שניהם שתקו. אבל כעבור דקה מירי אמרה שאולי במחשבה שנייה זה דווקא טוב, אולי ככה אנשים יבינו טוב יותר. יאהבו יותר. יכירו יותר.
הכול התערבב לחיים. איך אמר לו פעם ברסלבר תימהוני באיזו טרמפיאדה בצפון? כשאתה אוכל בלבלה יש שתי אפשרויות: או להתבודד על זה, או ללכת לישון. אז חיים הלך לישון
חיים סיים את השיחה עם מירי והלך לבית המדרש. במשך כל הלילה המחשבות שלו נדדו. הוא חשב על ההזדמנות ועל הסיכון ולמען האמת גם קצת על הפרנסה. הוא חשב על החברים שלו בישיבה, על השידוך עם נחמה שנפל. הכול התערבב לו. איך אמר לו פעם ברסלבר תימהוני באיזו טרמפיאדה בצפון? כשאתה אוכל בלבלה, יש שתי אפשרויות: או להתבודד על זה, או ללכת לישון. אז חיים הלך לישון.
יום למחרת, אחרי שחרית, חיים הכין לעצמו נס קפה חזק במיוחד והלך לגינה הציבורית. הוא התיישב על אותו ספסל מאתמול והוציא את הפלאפון. הוא הסתכל על המספר של מירה במשך דקה ארוכה ואז לחץ על כפתור החיוג. מירה ענתה מהר ולמען האמת היא לא נשמעה מופתעת במיוחד. נו, היא פתחה. וחיים כחכח בגרון ואמר, תקשיבי מירה, אני… חשבתי על ההצעה שלך והחלטתי לקחת אותה. ומירה אמרה, יופי, אתה עושה את הדבר הנכון. אבל חיים צינן את ההתלהבות שלה ואמר, רגע, יש לי כמה תנאים. ומירה אמרה שהיא מקשיבה וחיים החל למנות אותם באוזניה.
ראשית, הוא אמר, אני רוצה שהטור יהיה אנונימי, שם בדוי, בלי פרטים מזהים. שנית, אין לי חשבון בנק, אז אני רוצה את המשכורת שלי במזומן, ו… דבר שלישי, חיים לקח נשימה עמוקה והוסיף, אני רוצה שתביני שאני לא מרגל. אני לא בא לחשוף סודות או להשמיץ. אני רק רוצה לספר סיפורים אמיתיים על החיים שלנו, על הקשיים והשמחות, על הניצחונות ועל החולשות, על ההומור והסלנג, אבל לא מעבר. אני לא הולך לתת שום דבר צהוב כמו שבטח הקוראים שלך יצפו ממני.
לרגע השתרר שקט בצד השני של הקו. ואז מירה אמרה, חיים, מחרתיים אתה שולח לי את הטור הראשון, יש? וחיים אמר, כן בעייזר השם, בסיידר גמור. אני יכול לסמוך עלייך, את הבנת מה אני אומר? ומירה אמרה, הבנתי יותר משאתה חושב. שיהיה בהצלחה. חיים קם מהספסל והלך בחזרה לישיבה. בכניסה הוא ראה את גרשון מוועד שישי יוצא מגולח למשעי, עם חליפת שבת ונעלי שבת על אף שהיה יום שלישי, ובאותו רגע הוא הבין על מה יהיה הטור הראשון שלו.
