כבר קשה לזכור היום, אבל השבועות הראשונים שלאחר 7 באוקטובר התאפיינו בתענית דיבור קפדנית של שרי הממשלה. היא הייתה תוצאה של הלם נורא ומבוכה איומה. אחרי הכול, האסון הכבד קרה במשמרת שלהם, לא רק במשמרת של הרצי הלוי ורונן בר. אפילו השר איתמר בן־גביר, בכיר פטפטני הקואליציה, קטע באחת את גל הראיונות האינסופי שלו מאז כניסתו לממשלה ועד שמחת תורה.
במשך שבועיים וחצי הוא התנזר כליל מתקשורת, נצח במושגים בן־גביריים, אך לקראת סוף אוקטובר שב לאיתנו ולכל האולפנים. גם נוכחותו ברדיו וברשתות החברתיות חזרה לממדים הנורמטיביים שלה. אולי הניח בטעות שבתוך זמן קצר יוכרזו בחירות, ומיהר לפתוח במבצע תעמולה. שפעת התבטאויותיו המודלפות מישיבות הקבינט הצליחה להרחיב את המעגל האלקטורלי שלו או לפחות לשמור על הבייס. אומנם בסקרים הוא נחלש מעט לאחרונה, אבל רק מעט. נכון לעכשיו הוא רוקד וצוהל בדרך לקלפי.
מתי הקלפי תיפתח? כנראה במהלך 2025, אם כי ייתכן בהחלט שרק בסוף 2026, במועד המקורי הנקוב בחוק. סגנון ההשתלחויות של האופוזיציה בשלטון הימין והתפרצויות השנאה הבלתי נשלטות של נציגיה ברשתות (ע"ע הקב"נית בדימוס מחטיבת אלכסנדרוני), השיבו הביתה אוהדי ימין רבים. נתניהו נמאס עליהם, אבל השמאל המתלהם פי כמה. בד בבד, נרשם סחף ימני לכיוון בן־גביר. רבים מדי רואים בו את המענה האחד והיחיד למעללי מערכת המשפט, גבר־גבר מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. "דרדל'ה", הוא צייץ אחרי התקיפה המיוחסת לישראל בסוף אפריל, ונתן לאוהדיו להבין שאילו הדברים היו תלויים בו, ישראל הייתה מוחצת את האיראנים לאלתר. מעניין מתי גם הם יכירו באסון שבן־גביר ממיט על ישראל.
לא, אין כוונה לטעון פה שהדיבורים והמעשים האחרונים שלו בעניין הר הבית יגרמו למיליארד וחצי מוסלמים להסתער עלינו, כפי שנטען השבוע בטלוויזיות של השמאל. נער הייתי, גם זקנתי, וכבר חוויתי כמיליארד וחצי התרעות סרק שכאלו מפי פרשנים שמגדלי עזריאלי קרובים לליבם יותר מכל קודשי ישראל. אם היהודים לא יעשו עניין מההשתחוויות בהר הבית, קרוב לוודאי שגם הערבים לא יעשו. הם תוקפים אותנו כשמתאים להם, בלי קשר להר. הצרה היא שבן־גביר עושה עניין גדול. זה המקצוע שלו, זה הייעוד האמיתי של יו"ר עוצמה יהודית: לדבר, לצרוח, להצטלם, להטריל, להתקוטט, לעשות דווקא, לזרות מלח על פצעים פתוחים, למשוך תשומת לב.
בברירה שבין האפשרות לשנות דברים באופן מושכל ובין שינויים מחוללי מהומה, הוא בוחר בעקביות בדרך השנייה. המהומה חשובה לו יותר מהמהות. היא התכלית. סמוטריץ' או סטרוק לא פחות ימניים ממנו, הוא רק צועק חזק פי כמה. למרות תפקידו הממלכתי רם הדרג, אין שינוי בגינונים שלו בהשוואה לימי נעוריו כמפגין כרוני. כביכול הוא הדוחף מספר אחת לניצחון מוחלט על האויב, למעשה הוא מספק לאויב הרבה רגעי נחת באמצעות מוקשי המחלוקת שהוא זורע פה בשיטתיות. למשל, מודעות הענק שהוא פרסם השבוע בעיתונים נגד ראש השב"כ, טקס הקידום הפומבי של קצין המשטרה מאיר סוויסה, המריבה המתועשת עם היועמ"שית, או הלעג שלו לקוצב הלב של נתניהו, ראש ממשלתו. לא היה כדבר הזה ב־76 שנותיה של ישראל. השר לביטחון לאומי הוא מגדולי המתדלקים של הסכסוכים הפנימיים כאן, סכסוכים שבדרך כלל מסתיימים בתבוסת שני הצדדים.
הצעד המתבקש כל כך הוא פיטוריו סוף־סוף, מהלך שיגרור אנחת רווחה ברוב צידי הקשת הפוליטית. זה עלול אומנם לגרוע מהקואליציה שישה ח"כים, אולם בני גנץ מוכן להצטרף אליה תמורת התחייבות לבחירות בתוך תשעה חודשים, וגדעון סער מוכן גם ללא התניה כזאת. אבל נתניהו מתחבט ממושכות ולמעשה בוחר בברירת המחדל: להמשיך לשאת על גבו ועל גבנו את המשא הבלתי אפשרי של בן־גביר. "אין שינוי בסטטוס־קוו בהר הבית", נאלץ ראש הממשלה להודיע ביום שני בעקבות עוד פרובוקציה של האיש. למרבה הצער, אין שינוי גם בסטטוס־קוו הקואליציוני.
