"מלכוד־22" של ג'וזף הלר הוא יצירת מופת ספרותית, שעוסקת בשירותו של האנטי־גיבור יוסריאן בטייסת מפציצים במלחמת העולם השנייה. באחד הקטעים חוזר יוסריאן ליעף שני מעל מטרה באיטליה, החלטה שמביאה לנפילת אחד המטוסים. שני הקולונלים האמונים עליו מזמנים אותו לשיחה, שבה הם מגדירים היטב את הבעיה.
"אנחנו מנסים להיות אובייקטיביים לגמרי בקשר לזה", אומר הקולונל האחראי. "זה לא שאני רגשני או משהו. האנשים והמטוס לא מזיזים לי. אבל זה פשוט נראה כל כך עלוב בדו"ח. איך נכסת"ח משהו כזה?" תשובתו של יוסריאן מפתיעה: "למה שלא תיתנו לי מדליה?" וכך, אחרי דין ודברים, הקולונלים משתכנעים. "זו יכולה להיות התשובה", אומר אחד מהם, "לנהוג בשחצנות על משהו שאנחנו צריכים להתבייש בו. זה תכסיס שכנראה לא נכשל אף פעם". בסופו של דבר יוסריאן לא מקבל רק מדליה; הקולונלים מחליטים גם, "ליתר ביטחון", להעלות אותו בדרגה. "צא עם חיוך", הם אומרים, ואחד מהם מניח יד על כתפו כשהם צועדים החוצה.
טקס הפרידה מאהרן חליוה היה דוגמה ומופת לטקטיקה הזו. בערב שבו הובאו לקבורה חטופים שנרצחו בשבי וגבול הצפון בער, התאספו מאות משתתפים ובהם אנשי ביטחון בכירים לטקס ראווה, כדי להיפרד בכל ההערכה, הכבוד והיקר, מראש אמ"ן הכושל והגרוע בתולדות ישראל. אפשר ממש לדמיין את הרצי הלוי מניח יד על כתפו ואומר לו "צא עם חיוך".
חשוב להדגיש, בניגוד לרושם הנוצר בשל ההתמקדות הטבעית באירועי ה־7 באוקטובר, שהכישלון של חליוה ממש איננו נקודתי; הוא מערכתי, ממושך, סדרתי ורחב. אכן, גם באותו יום תפקודו היה מופת של כישלון, אבל זו רק טיפה בים של מחדלים מהדהדים תחת פיקודו.
עוד הרבה לפני הטבח, התפקוד של גופי המודיעין שתחת חליוה הידרדר באופן דרמטי. לכל אורך כהונתו הוא לא הבין את האויב, לא זיהה את הסכנות, סיפק הערכות שגויות, ותפקודו לקה בבורות, ביהירות ובחוסר מקצועיות. נוסף על כך, המודיעין תחתיו היה אחד הגופים המרכזיים שנפגעו בזמן המחאות על הרפורמה המשפטית, בשל סרבנות ושביתות איטלקיות בחיל. חליוה לא טיפל ברצינות בתופעות הללו, ולא מופרך לסבור שכמו רוב חבריו במטכ"ל גם הוא הזדהה עם המחאה, ורכותו בטיפול בנגעיה נועדה לסייע לה ללחוץ על הממשלה.
בעבר התקשורת הייתה יוצאת לקמפיין; היום הייעוץ המשפטי, בתי המשפט, ומוסדות המדינה ימנעו סמכות מכל מי שלא נשבע אמונים לאצולת הפקידים
אבל אל דאגה, כאמור, מערכת הביטחון יודעת להתמודד עם כישלון: ערב של חיבוקים והוקרה – וכגודל הכישלון כן ממדי הטקס. במיטב המסורת, צה"ל סירב לספר כמה עלה למשלם המיסים הישראלי ערב הפרידה המרהיב שבו ראשי המערכת פרכסו זה את זה. ההסתרה הזו איננה חוקית, אבל בצבא יודעים שישראל איננה מדינת חוק, אלא מדינת משפטנים מהפכנים, שלדידם בכירי צה"ל הם פקודים נחוצים בצבא ההפיכה, כמו בזמן הרפורמה. לכן גם הם יחבקו את חליוה ויחייכו איתו בדרך החוצה.
השחיתות לא מסתיימת כאן. לקח לחליוה כמעט שנה לפרוש, וכעת שלומי בינדר, שהיה רח"ט מבצעים באגף מבצעים, קיבל את הפיקוד על אמ"ן. עומדות לזכות בינדר שתי נקודות. הראשונה היא שהוא איננו איש מודיעין. שהרי האסטרטגיה מחייבת למנות מישהו חסר הכשרה מתאימה, אחרת תהיה זו הודאה, ולו חלקית, שמינויי כמעט כל ראשי אמ"ן האחרונים היו שגיאה מקצועית. וכאמור בשיטת מלכוד־22, המערכת נפטרת מצחנת הכישלון על ידי התבשמות בו.
שנית, בינדר, בהערכה אובייקטיבית, היה רח"ט מבצעים מהגרועים בתולדות ישראל. ושוב, ה־7 באוקטובר איננו אירוע נקודתי, אלא מאיר כישלון תפקודי מתמשך. מול עזה לא היו לצה"ל תוכניות מתאימות, לא להגנה ולא להתקפה, לא לשגרה ולא לחירום, והמלצות החטיבה התגלו כלא מקצועיות בעליל. נוסף על כך, בזמן הטבח, התיאום והפעלת הכוח כשלו כליל. דהיינו, חטיבת המבצעים תחתיו נכשלה במשימותיה המרכזיות ביותר. בינדר היה לוחם ומפקד אמיץ, מגיעה לו הערכה על כך, אבל, לצערנו העמוק, כקצין מטה בכיר, ברמה האופרטיבית והאסטרטגית, הוא נכשל באופן מחפיר.
הכישלון הזה הוא עובדה מערכתית מהברורות ביותר בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל. אבל גם אם עצם הכישלון ברור, פרטיו חוסים תחת תרבות השקר וההסתרה בצה"ל, שמסרב לכל ביקורת חיצונית. לכן יכול הרצי הלוי לומר בטקס על בינדר: "בדקנו את עשייתך לאורך ולרוחב, ומצאנו בה תבונה ואחריות, יושרה ובחינה עצמית". הנה לפנינו יוסריאן מפורש: נכשלת כישלון היסטורי? קבל חיוך, חיבוק וקידום. רק חסרה המדליה.
הטקטיקה הזו איננה מוגבלת למערכת הביטחון. השירות הציבורי אימץ אותה במלואה. כך למשל אביחי מנדלבליט, שכהונתו כיועמ"ש הייתה חרפה מתמשכת, פרמה את יסודות הדמוקרטיה הישראלית והחריבה עד עפר את שלטון החוק, זוכה כיום לתארים, כיבודים ופרנסה באקדמיה. כך גם שי ניצן, פרקליט מדינה שביזה את אחד התפקידים הציבוריים האזרחיים החשובים ביותר בדמוקרטיה, את החוק ואת המנהל התקין, וזוכה גם הוא לתארים, כיבודים ופרנסה נכבדת בספרייה הלאומית.
הטקטיקה המשלימה למערכת התמריצים הזו מוכרת היטב לכל אדם לאומי שינסו למנות לתפקיד ציבורי. בעבר התקשורת הייתה יוצאת לקמפיין; היום הייעוץ המשפטי, בתי המשפט, וגופי שירות המדינה מטפלים בעצמם בחוצפה הזו, לנסות לתת סמכות כלשהי למישהו שלא נשבע אמונים לשלטון אצולת הפקידים.
מישהו יהיה חייב להוריד אותנו מהנתיב הדקדנטי הזה, שבו בזמן שהדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל נקברים קבורת חמור, הביטחון ומערכות הצדק קורסים והשירות הציבורי לא מתפקד, אנשי המערכת שמדרדרים אותנו במדרון חוגגים, מתהוללים ומפרנסים איש את רעהו בכספי ציבור.
מערכת התמריצים הזו היא ההפך הגמור ממריטוקרטית. היא מייצרת מירוץ מובהק לתחתית. זה מה שקורה כשהנאמנות לקליקה היא המבחן, והמוכנות לבזות כל נורמה היא דמי הכניסה למועדון. השיטה הזו מבטיחה שרק טיפוס אישיותי מסוים מאוד – כזה שלא המקצועיות ושירות הציבור בראש מעייניו – ישתתף בתחרות, ביודעו היטב שנאמנותו תגן עליו. הוא יכול להפר כל נורמה חוקית ומקצועית, ואז, גם אם ייכשל בכישלון החמור ביותר שבאפשר – זה עדיין יגמר בחיוך, חיבוק וקידום.
