ב־6 באוקטובר, כמה סמלי, ימלאו שבעים לממלא מקום נשיא בית המשפט העליון השופט עוזי פוגלמן, והוא יפנה את מקומו. הצורך למנות נשיא חדש לעליון החזיר אותנו בדיוק למה שמייצג התאריך הזה לדורות בתודעה הישראלית: העיוורון והקטטות של ערב המלחמה. גם הקיץ הזה, דיבוק הרפורמה מסרב לצאת מהגוף השסוע.
הכותרות דיווחו השבוע על חידוש הרפורמה המשפטית. אבל צריך לדייק: הפעם זו לא יוזמה של לוין, אלא תגובה שלו לדחיקה של שופטי בג"ץ. עד עכשיו הוא התעקש שלא לכנס את הוועדה כדי לבחור נשיא לעליון, בידיעה שיפסיד בהצבעה. וגם הם מתעקשים. אחרי שהמו"מ כשל, הודיעו השופטים כי בשנת המשפט הבאה, כלומר בעוד שבועיים, הם יקבלו החלטה אם יריב לא יבין בעצמו. הדבר הנכון היה שלוין יכנס את הוועדה, כשם שנכון היה שהשופטים יימנעו מלהכריע במחלוקת שבינם ובין שר המשפטים. אין לך ניגוד עניינים גדול מזה. אבל שני הצדדים דוהרים קדימה בעיניים פקוחות.
הצעת הפשרה שהציג לוין בכל מה שנוגע למינוי שופטים, היא בעצם חזרה לשיטת שקד. אחרי שזעזע את המערכת ברפורמה נרחבת שהתנפצה, הוא שב לעולם הישן והמוכר של מינוי תמורת מינוי. איילת שקד, וגדעון סער לפניה, הצליחו לשנות את פני בית המשפט במהלך אבולוציוני מדורג של עסקאות מהסוג הזה. כאשר לוין נכנס לתפקיד, פני בית המשפט היו כפסע מהשגת רוב שמרני, אבל אצה לו הדרך. הוא ביקש להפוך את הכול, וכעת גם הצעה כזאת נתקלת בחשדנות. בדרך, הרפורמה וביטול עילת הסבירות דחקו גם את שופטי האגף השמרני להכרעות אקטיביסטיות שניסו להימנע מהן.
אחרי שזעזע את המערכת ברפורמה נרחבת שהתנפצה, חוזר יריב לוין לשיטה הישנה והמוכרת של איילת שקד: מינוי תמורת מינוי
בנוגע למינוי נשיא, לוין עדיין מתעקש על מהפכה, סמלית. הוא מוכן להעניק ליצחק עמית שלוש שנים, ובלבד שהשופט אלרון יהיה נשיא למשך שנה אחת. העיקר שעקרון הסניוריטי יישבר. גם אם לוין לא מסכים שיתרונותיו של הנוהג, שחוסך משופטי העליון פריימריז כדי לזכות בתפקיד, עולים על חסרונותיו, גם מנקודת מבט שמרנית יש כאן הימור: לפי הסניוריטי, אחרי יצחק עמית, יגיעו ארבע שנות נשיאות של נועם סולברג. כהונה ארוכה וממושכת של שופט שמרן וחרוץ, המקובל גם על המחנה השני, ללא עוררין, יכולה להשלים מהפכת קטיפה שמרנית. אם יישבר הסניוריטי, אלרון ירוויח שנה אחת. ללוין יהיה הישג, אבל ארבע שנות סולברג יועמדו בסכנת התקדים המאפשר לבחור נשיא אחר. ההיסטוריה מוכיחה שבוועדה יש בדרך כלל רוב למחנה האקטיביסטי.
מה יעשה לוין אם אכן יגיע צו של בג״ץ המורה לו לכנס את הוועדה כדי לבחור נשיא קבוע לעליון? התקדים הדומה ביותר הוא מלפני ארבע שנים, כשבג"ץ כפה על יו"ר הכנסת לכנס את המליאה כדי לבחור יו"ר חדש וקבוע. לוין, שהיה אז שר התיירות, דחק ביו"ר הכנסת דאז יולי אדלשטיין לא לקיים את החלטת בג"ץ. הוא אפילו הציע שאסתר חיות תגיע עם משמר בתי המשפט כדי לפתוח בעצמה את מליאת הכנסת. חימם, וירש: אדלשטיין החליט לא לכנס את המליאה אבל גם לא להפר צו שיפוטי, והתפטר. חודשיים אחר כך, לוין, שעודד מהיציע להפר את הצו השיפוטי, הרוויח את התפקיד. במסגרת הקמת ממשלת החילופין, כחול לבן הטילה וטו על חזרתו של אדלשטיין לתפקיד, בשם השמירה על כבוד הרשות השופטת. גנץ העדיף, כמה אירוני, את מינוי לוין. האם כעת יעשה כמעשה אדלשטיין ויתפטר כדי לא לכנס את הוועדה, או שיסרב לחלוטין לצו שיפוטי? שווה לבדוק מי מדרבן אותו לסרב גם במחיר כיסאו. מי יודע, אולי זה שר המשפטים הבא.
הניצחון המוקלט
אמור לי כיצד אתה מכנה כל טקס, ואומר לך מי אתה: הטקס הממלכתי מול הטקס הלאומי, הטקס של הממשלה מול הטקס של המשפחות, הטקס של רגב או הטקס האלטרנטיבי. הסמנטיקה כבשה גם את זיכרון 7 באוקטובר. שני טקסים לשתי מדינות.
טקס ממלכתי לאסון לאומי הוא חובה. אבל כל מי שהיה באזכרה לאחת ממלחמות העבר יודע: טקס ממלכתי לא דורש שרה מארגנת וגם לא שישה מיליון שקלים. די בדגל בחצי התורן, קדיש ו"אל מלא רחמים", שני נאומים קצרים, משמר כבוד והתקווה. אם רוצים, ראוי גם להקריא את שמות הנרצחים והנופלים. זה לבדו יימשך כארבעים דקות, בקצב אש של שתי שניות לחלל. בשבעה באוקטובר נרצחו כאלף ומאתיים ישראלים. רק קרובי המשפחה מדרגה ראשונה שלהם, אבות ואימהות, אחים ואחיות, אלמנות וילדים, מגיעים ליותר מעשרת אלפים בני אדם. אצטדיון של שכול. מעגלי הכאב במדינה רחבים הרבה יותר. אפילו פארק הירקון שיארח את הטקס האזרחי, צר מלהכיל.
אבל רגב לא מפיקה טקס, אלא סרט. קלטת ערוכה, מוגשת מאולפן, בלי קהל. כמו בטקס המשואות, גם עכשיו הסיבה אינה חשש ביטחוני אלא חתירה למציאות מלאכותית, מפולטרת, בלי כאב פוצע או מחאה שתנפץ את בועת הניצחון המוקלט האופפת את הצמרת ביקום המקביל. לכן, בניגוד לכל נוהג ממלכתי היא גם נצמדת לתאריך הלועזי ולא לעברי, שחל השנה מאוחר יותר, כדי לוודא שהיא לא משתרכת מאחור בקביעת הנרטיב.
אגב, רגב לא מונתה לתפקיד בגלל כישוריה הלא מבוטלים (בלי ציניות) בגיוון טקסי המשואות, אלא בגלל יכולות אחרות שהפגינה. הפעם יש להניח שמשפחת נתניהו לא תתעקש להופיע בכל פריים שני, משובצת בין קטעי המחדל והאסון. זה מינוי שתקע אצבע בעין הדומעת ממילא של אזרחים רבים, אבל גם בלי סגנונה האישי של רגב, הדיון על פרטי ארגון הטקס מקפל בתוכו את התובנה המטרידה על כך שכמעט כל השותפים במחדל יהיו בתפקיד גם במלאת לו שנה.
אחרי שדחתה את הצעת הנשיא לטקס פשרה צנוע אצלו, הציע מנחה הטקס האזרחי חנוך דאום (גילוי נאות: חבר קרוב) למנוע בכל זאת מסך מפוצל, ולתאם את מועדי הטקסים (במקרה של רגב: מועד שידור הקלטת) כדי לאפשר גם וגם. זו הצעה בסיסית, וגם נדיבה, בהתחשב בכך שהערוצים המרכזיים ממילא נטוּ לשדר את עשרות האלפים בפארק הירקון ולא קלטת מהונדסת. מלכתחילה נכון לראות זאת כך: ישראל שטופת השכול תימלא טקסים לא מתחרים, אלא מקבילים. של הקיבוצים ושל הערים, של הנובה ושל הצבא. ומה יהא על הממלכתיות? היא חשובה מאין כמותה. רק רצוי להתחיל בוועדת חקירה ממלכתית, אחר כך ניגש בלב נקי יותר לטקסים.
