רשתות החינוך החרדיות רוצות להשתכר בלי לעבוד, לרקוד בלי להזיע, לאכול בלי לשלם. וכשהחתומה על השיקים, מדינת ישראל, אומרת להן "Don't" – הן נזעקות וצווחות "משילות משילות".
נפתח במספרים: רשתות החינוך החרדיות הגדולות – מעיין החינוך התורני של ש"ס והחינוך העצמאי של יהדות התורה – מתוקצבות על ידי משלם המיסים הישראלי בסכום עתק של כ־3.5 מיליארד שקלים בשנה. רובו המוחלט אגב, כ־90 אחוזים, הולך למשכורות. את תקצוב המשכורות ביקשו הפוליטיקאים החרדים להגדיל בכ־30 אחוזים באמצעות כניסה לתוכנית "אופק חדש".
הדרישה הזו לא הייתה מופרכת אם לרשתות הייתה כוונה להשתלב בכנות ברפורמת אופק חדש, שהושקה ב־2009 ונחשבת להצלחה בחינוך הממלכתי והממ"ד. התוכנית נועדה למטרה ברורה: להעלות את הרמה האקדמית של מורים המלמדים ליבה, ולשפר את השירות לתלמידים באמצעות הגדלה משמעותית של היקף הלימודים הפרטניים. הא ותו לא.
מה עשו הרשתות? ניצלו פרצה קטנה ברפורמה והפכו אותה לאוטוסטרדה ברוחב כביש המנהרות. הפרצה היא הכרת משרד החינוך בתארים אקוויוולנטיים: כך למשל, בוגר ישיבת הסדר שקיבל תעודת הוראה ממכללת הרצוג ונבחן במבחני רבנות, יכול להשתלב ב"אופק חדש" גם אם לא עשה השלמה לתואר B.Ed.
ההיגיון היה שאותו בוגר למד לימודי ליבה מלאים ביסודי ובתיכון, תעודת ההוראה הכשירה אותו ללמד מקצועות מסוימים ברמה גבוהה, ושבמערכת החינוך הממלכתית היקף המורים עם אקוויוולנט ללא תואר בטל בשישים. ברשתות החרדיות המצב הפוך: רוב המורים בורים ועמי ארצות בתחומי הליבה, שכן הם עצמם לא למדו אנגלית ומתמטיקה בבית הספר, והאקוויוולנט הוא ישראבלוף על מלא.
את המהלך להטמעת אופק חדש הוביל חיים ביטון, השר במשרד החינוך מטעמו של דרעי, שהגיע לתפקיד לאחר שכיהן כמנכ"ל רשת החינוך של ש"ס. ש"ס דרשה את המהלך במו"מ הקואליציוני, בעיקר מתוך חשש מעליית כוחם של הממ"חים – זרם החינוך הממלכתי־חרדי הצעיר, המאיים להפקיע מש"ס ומאגודה את הכוח העצום שיש בידיהן כמעסיקות הגדולות במגזר.
הרשתות החרדיות רוצות להכניס את היד לכיס של משלמי המיסים ולקחת סכומי עתק דרך אופק חדש? אין בעיה, שתתכבדנה ותעמודנה בתנאים
מדוע להעביר מהלך כזה באמצעות כספים קואליציוניים המתחדשים כל שנה ואינם כלולים בבסיס התקציב? התשובה בגוף השאלה: הזמני יהפוך לקבוע. אחרי שהתוכנית תוטמע והרשתות יסתמכו עליה, יהיה קל יותר להעביר אותה לבסיס התקציב. ההסכם הקואליציוני נחתם בלי עבודת מטה וחוות דעת של משרדי האוצר והמשפטים, ובש"ס התגאו בפני בוחריהם שהם הצליחו להעלות את המשכורות בשליש. חוזר מנכ"ל שיצא חיש מהר קבע שכל מורה עם דופק המצהיר שהוא מלמד ליבה יקבל אישור "פרפר" – כינוי למורה ב"אופק חדש". כדי להרגיע את הדרגים המקצועיים, נקבע שהדיווח על יישום התוכנית – מי מלמד, מה מלמד ומתי מלמד – יועבר למשרד החינוך ישירות על ידי בתי הספר, ולא באמצעות הרשתות.
בש"ס ואגודה לא תכננו ליישם את ההתחייבות, והעבירו דיווחים כלליים על ידי הרשתות. אוי ואבוי מבחינתן אם ייווצר קשר ישיר בין גורמי המקצוע במשרד החינוך ובין בתי הספר. המנהלים עלולים להתפתות לעבור לממ"ח, ואשכרה להתחיל ללמד ליבה בלי שטיקים ובלי טריקים. נגד הרשתות – המתמודדות עם גירעונות ענק – הועלו לא מעט טענות להתנהלות פסולה: שהן גבו תקורות לא חוקיות; שבתי ספר שילמו למורים משכורת מלאה עם תלוש, ודרשו מהם להחזיר חלק ממנה בשחור; שחלקם כפו על מורים לרכוש מנוי לעיתון מפלגתי.
אחרי 7 באוקטובר התהפכה הקערה. החברה הישראלית הבינה שאי־אפשר עוד להעלים עין מההתנהלות החרדית, המהווה סיכון ממשי לחוסנה ולעתידה של המדינה. המדינה התחייבה להתקין תקנות שיבטיחו שרק מי שבאמת ילמד ליבה ייכנס לתוכנית אופק חדש, אבל בפועל גררה רגליים ולא עשתה זאת. במקביל, הרשתות הגדילו את מספר שעות ההוראה במוסדות במטרה לייצר טענת "הסתמכות" עתידית: המורים יטענו שהם הסתמכו על הבטחות ממשלתיות, וידרשו מהמדינה לפצות אותם על העבודה שעשו.
הרשתות עשו הכול כדי ללכת בלי ולהרגיש עם. מבחינתן לא יעלה על הדעת ללמד ליבה בישיבות קטנות. אז מה עושים? מדווחים על השעות ברוטו בכל הרשת, ו"מעמיסים" את השעות של התלמידים הבוגרים על המערכת של הגיל הרך. העמדת הפנים נמשכה: המורים ללימודי ליבה לא למדו ליבה בעצמם ולא עברו הכשרה ראויה בבגרותם; אף אחד לא בודק אם בפועל הם מלמדים ליבה או מלמדים לימודי קודש ומדווחים על ליבה; והעיקר, אין שום מבחן ארצי כמו מבחני המיצ"ב, הבודק תוצאות אובייקטיביות. שטיק נוסף הוא "הוראות המעבר"; הרשתות הציעו לרשום כמורים לליבה גם מורים המצהירים כי הם "מתחילים הכשרה" ללמד ליבה. מה זה מתחילים? איפה ומי ילמד אותם? כמה זמן תארך תוכנית ההכשרה? מי מפקח עליה? שאלות ללא מענה.
מילא יו"ר הלשכה, ששעבד את הגילדה המקצועית החזקה בישראל להפלת הימין. החשש של לוין הוא שבית המשפט העליון בכבודו ובעצמו חוסם מועמדים מטעמים פוליטיים
כאמור, הרשתות עושות הכול כדי לבסס טענת הסתמכות לקראת תביעת ענק. מבחינתן ה"פרפרים" רצים בקצב, מכניסים אל התוהו ובוהו תבונה. לקראת שנת הלימודים תשפ"ה הנחתה המשנה ליועמ"ש אביטל סומפולינסקי את משרד החינוך לבטל את מעמד ה"פרפרים". שר החינוך יואב קיש נבהל, והודיע שבתוך שבועיים יתוקנו סוף־סוף תקנות. כדי לפתוח את הפקק העלה השר ביטון הצעה שבטעות חשפה את הבלוף הגדול. ההצעה הייתה להפריד בין מספר קטן של מוסדות שמלמדים לטענתו לימודי ליבה, למוסדות שצריכים עוד תהליך.
רגע, שאלו במשרד המשפטים, שתי הרשתות – מעיין החינוך והחינוך העצמאי – שייכות לזרם החינוך המוכר שאינו רשמי (מוכש"ר), ומקבלות תקציב מלא על סמך הצהרתן שהן מלמדות ליבה בהיקף מסוים. "אופק חדש" נועד להוסיף קומה שנייה ולהעלות את הרמה האקדמית של המורים רק בהנחה שישנה קומה ראשונה. עכשיו אתם מודים שהכול בלוף ושרוב הרשתות כלל לא מלמדות ליבה?
הוויכוח הזה לא קשור למשילות או לערכים "ימניים" או "שמרניים", רק לשכל ישר ולאחריות כלפי עתיד המדינה. במחילה מהשר קיש, הדרישות של משרד המשפטים פשוטות והגיוניות: הרשתות החרדיות רוצות להכניס את היד לכיס של משלמי המיסים ולקחת סכומי עתק דרך אופק חדש? אין בעיה, שתתכבדנה ותעמודנה בתנאים של אופק חדש: הכשרה אקדמית ממשית למורים, ולימודי ליבה שייבחנו אובייקטיבית במבחני מיצ"ב, בלי שטיקים ובלי טריקים. וכמובן בלי הבלוף של "הוראות מעבר", שמשמעותו שקודם ניקח את הכסף ואחר כך נמרח את הזמן. נכון, ייקח זמן לתקן מוטציה שנבנתה במשך 75 שנה, אך קצב התיקון תלוי רק ברשתות עצמן.
לא ענייני ולא במקרה
יש משהו מטריד ברעיון ששופטי העליון מכריעים בסכסוך שהם צד לו. זה יותר מסתם ניגוד עניינים מוסדי, שכן השופטים המכריעים עובדים יום־יום תחת ממלא מקום הנשיא שהוא צד לסכסוך. אבל נשים רגע בצד את הבעייתיות הזו ונבחן את מאזן הכוחות.
המהלך האחרון של שופטי בג"ץ מול שר המשפטים לוין הוא הפגנתי יותר מכפי שהוא ענייני. נניח שכצפוי, האזהרה ששיגרו השופטים וילנר, גרוסקופף ושטיין תהפוך להחלטה, ולוין ייענה לה ויכנס את הוועדה. גם אם יימצא פתרון פרוצדורלי לניהול הישיבה שלא על ידי שר המשפטים, אף צו שבעולם לא יכול לצוות על חברי הקואליציה להצביע בעד מועמד שהם לא תומכים בו. אז השופטים יוכלו למנות את עמית לנשיא, אבל בשום אופן לא יוכלו למנות שופטים לעליון בלי הסכמות עם לוין. בניגוד לטענות התועמלנים, אין קשר בין האירוע הזה ובין הרפורמה המשפטית. לוין פועל במסגרת החוק הישן, המחייב הסכמה בין מחנות לשם מינוי שופטים לעליון.
אני חלוק על לוין בסוגיית הסניוריטי, וגם אם נניח ששיטת הסניוריטי טעונה תיקון, לא חכם לנסות לשנות אותה בישורת האחרונה שלפני כהונת סולברג כנשיא. מהיכרות עם מערכת המשפט, הפועלים לביטול הסניוריטי ייכשלו עכשיו ו"יצליחו" רגע לפני שסולברג ימונה.
לעומת זאת, ההתעקשות על מינוי שופטים שמרנים היא אירוע אחר לגמרי. הראיה החזקה ביותר לעמדתו של לוין היא הריאיון המדהים של יו"ר לשכת עורכי הדין עמית בכר. בכר הצהיר במפורש שהמועמדים של לוין פסולים מלבוא בקהל בשל הזיקה שלהם לפורום קהלת. בחינה עניינית של התאמת המועמד? יוק, רק קרבות בוץ לשם סתימת פיות פוליטית של מי שלא באים לו טוב בעין. יותר סזון מזה אין, וכשהדברים מונחים במפורש על השולחן, חובה על שר המשפטים להתעקש ולא למצמץ.
תחת הכותרת "חשד לפלילים מצד חברי הוועדה לבחירת שופטים", שלח עו"ד יצחק נטוביץ "התראה לפני פתיחה בהליכים". בכר מצוטט במכתב כמי שהודה כי "אחד מהעובדים בקהלת ביקש להיות שופט בבית משפט השלום. זה דבר אסור בעת הזאת גם אם הוא איש ראוי, ונציגינו חסמו את המינוי הזה ממש בכוח". בכר מודה שנציגיו בוועדה פועלים ממניעים לא ענייניים ולא מקצועיים, בניגוד מוחלט למוטל עליהם בחוק, אבל אף אחד לא באמת מאמין שמערכת המשפט תוציא לו כרטיס אדום.
ומילא יו"ר הלשכה, ששעבד את הגילדה המקצועית החזקה בישראל למאבק להפלת הימין. החשש של לוין הוא שבית המשפט העליון בכבודו ובעצמו משתף פעולה עם ציד המכשפות וחוסם מועמדים מטעמים פוליטיים, ולזה הוא כבר לא יכול להסכים.
