חדי העין ביניכם ודאי תהו השבוע אם חסן נסראללה החליף ספָּר, או שמא מכת המנע של צה"ל גרמה לכך שהוא נאלץ לסיים את ההכנות לנאום בחופזה גדולה מהרגיל. בהופעותיו של מנהיג חיזבאללה הוא נראה לרוב מצוחצח, זקנו נוצץ ומסורק עד השערה האחרונה. אך ראו זה פלא, משהו השתבש השבוע. צד אחד של הזקן נראה מעוגל כתמיד, ואילו הצד השני נחתך בקו אלכסוני חד. מבט על תמונות קודמות של נסראללה מלמד שזה לא ענין של זווית צילום או משהו מעין זה. אי־הסימטרייה בולטת. ובתרבות הנוהגת להישבע בזקנו של הנביא, זו בהחלט תקלה.
לא היינו ממהרים להסיק יותר מדי מסקנות מהסטייל החדש של נסראללה. אבל מבול השקרים והתפארויות השווא ששפעו ממנו בנאומו השבוע, יחד עם התספורת החדשה, רומזים אולי לסוג של אי־נוחות מצטברת. חלק גדול מאי־הנוחות הזו נובע כנראה משלושה שבועות ארוכים שבהם השתעשע נסראללה באיומים על ישראל בעקבות חיסולו של פואד שוכר. אך כאשר הגיע הרגע המכונן, ניסיון שיגור הרקטות והכטב"מים לבסיס גלילות המזוהה עם אמ"ן, המוסד ויחידה 8200 – הסתיים בלא כלום. שום רקטה ואף כטב"ם לא נחתו בגלילות, וכל העסק נגמר אחרי שלוש שעות. אם כי צריך להודות שהאיומים עשו את שלהם. שלושה שבועות של כוננות, חישובים וספקולציות מורטות עצבים הכניסו מדינה שלמה לכוננות ספיגה. כן יתקוף, לא יתקוף, מתי יתקוף, יחד עם איראן או כל אחד לחוד. הספקולציות הגיעו לשיא ב־12 באוגוסט, ערב תשעה באב. המתח הזה התפוגג השבוע חלקית בעקבות מכת המנע של צה"ל בלבנון. בדיעבד, נאום נסראללה הוקדש בעיקר להסברים: מה תוכנן כנקמה, מדוע זה לקח זמן, ועל מה דיברו עם האיראנים.
הדבר הראשון שעשה נסראללה בנאומו היה לחשוף את שמו של מבצע הנקמה על חיסול שוכר, שקיבל את הכינוי "מבצע ארבעין". בנאומו ציין נסראללה כי עיתוי מבצע הנקמה נקבע לשעה 5:15 בבוקר 25 באוגוסט, יום הארבעין, מיד לאחר תפילת שחרית.
"ארבעין", כפי שלמדנו בימים האחרונים, הוא המועד השיעי הנחוג ארבעים יום לאחר צום העשורא, יום האבל על מותו של האימאם חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. ב"ארבעין" מעלים המאמינים השיעים על נס את גבורתו ואת אומץ ליבו של מייסד השיעה, שראשו הותז בקרב כרבלא בשנה ה־61 להג'רה, שהיא שנת 680 לספירה. מאז מסמן קרב כרבלא את ניצחון הסונים על השיעים, שהפכו למיעוט נרדף באסלאם. השיעים מצידם מסמנים את קרב כרבלא ומותו של עלי באירוע עלייה לרגל לעיר כרבלא בעיראק, המתחיל מיד לאחר חגיגות העשורא ומגיע לשיאו ארבעים יום לאחר מכן.
"ההחלטה של נסראללה להעניק למבצע הנקמה על מותו של פואד שוכר את השם מבצע ארבעין", אומר המזרחן ד"ר מרדכי קידר, "נועדה לייצר רצף היסטורי בין 681 לספירה לשנת 2024, לקשור בין חיסולו של האימאם עלי בכרבלא לחיסולו של פואד שוכר בביירות, וכך לשוב ולהעצים את אתוס אי־הצדק והקורבנות שהוא הדלק של האמונה השיעית".
בנאומו אמר נסראללה כי אירוע העלייה לרגל לכרבלא, שהגיע השבוע לשיאו, הוא האירוע האסלאמי הגדול ביותר הנחוג מדי שנה. גדול יותר אפילו מן החאג' למכה. יש צדק מסוים בדבריו, שכן הסעודים מגבילים את מספר העולים לרגל לשני מיליון איש, כדי שהמאמינים המצטופפים במכה בדרכם להקיף את הכעבה לא ידרכו פיזית אחד על השני. לעומת זאת, על העלייה לכרבלא אין שום מגבלות. ואכן, על פי נתונים שפרסמה השבוע רשות הגבולות העיראקית, מאז 6 באוגוסט נכנסו לעיראק קרוב ל־3.5 מיליון עולי רגל, כמעט פי שניים מעולי החאג' למכה. העולים הגיעו ממדינות רבות – מלבנון, טורקיה, כוויית, פקיסטן, אפגניסטן ומלזיה. העלייה לרגל החלה בראס אל־בישאה, סמוך לגבול עם איראן וכוויית. לבושי שחורים גמאו העולים לרגל, בצעדה יומית, את הדרך הארוכה למקדש האימאם חוסיין בכרבלא. נשים וגברים, חלקם חמושים במקלות ושרשראות שנועדו לטקס ההצלפה העצמית. לאורך הדרך ליוותה אותם הכנסת אורחים עיראקית של מים, מזון ומקום לשים את הראש בחניית לילה, והכול חינם אין כסף. כך בעצם ניסה נסראללה לשדר כי אף שקרב כרבלא נגמר בתבוסתו של האימאם חוסיין, לאורך זמן השיעה מנצחת. והראיה, יותר שיעים עולים לרגל לכרבלא מאשר סונים למכה.
למספרים האלה יש משמעות טכנית ומודיעינית גם יחד. במשך שלושה שבועות ניסינו לפצח כיצד תגיב איראן לחיסולו של איסמאעיל הנייה על אדמת טהרן. מתי תבוא המכה, והאם היא תבוא ביחד או לחוד. הרבה דיו נשפך בשבועות האחרונים בניסיון להבין מה עובר בראשו של המנהיג העליון עלי חמינאי, ואילו שיקולים מנחים אותו. השורה התחתונה הייתה שבנתונים הנוכחיים, ואף שחמינאי הבטיח כי הנקמה תגיע, לא אצה לו הדרך. בחיבור שנוצר בין כניסתם לאזור של נכסים צבאיים אמריקניים בכמות ובאיכות חסרות תקדים, ובין החשש מאובדן הרתעה קריטי אם כשלון התקיפה על ישראל נוסח 14 באפריל יחזור על עצמו, ההנחה הייתה שלאיראנים לא בוער להגיב. ודאי שלא להסתכן בתקיפה על אתרי ייצוא הנפט שהכלכלה האיראנית נשענת עליהם, בטח ובטח שלא לסכן בשלב מתקדם זה את אתרי הגרעין. לא כדי לנקום את נקמת איסמאעיל הנייה.
אבל בזמן שכל השיקולים הללו נשקלו ונטחנו עד דק, הייתה עובדה אחת מוצקה בשטח: מאז חיסול הנייה ב־31 ביולי, לא הייתה לאיראן אפשרות טכנית להוציא לפועל מתקפה משולבת של טילים בליסטיים וכטב"מים על ישראל. הראשון אולי להבחין בכך היה ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז משה דיין באוניברסיטת תל־אביב. "כל מי שפתח בשבועות האחרונים את אתרי המכ"ם ברשת העוקבים אחר התנועה האווירית באזור המפרץ", אומר זיידל, "יכול היה לקלוט מיד את התמונה. כבר בשבוע שאחרי חיסול הנייה, החלה עלייה בכמות התעבורה האווירית האזרחית בדרכה לאיראן, עיראק וכוויית, הנושאת עימה עולי רגל בדרכם לכרבלא. לאיראנים לא הייתה שום דרך לייצר מתקפה משטחם מבלי לסכן את התעבורה האווירית הזו ולפגוע באירוע החשוב ביותר לשיעים. כזכור, האיראנים כבר הפילו בשוגג מטוס נוסעים אוקראיני. הם בטח לא התכוונו לחזור על זה עם עולים לרגל לקברו של האימאם חוסיין".
עד כמה המערכת הצבאית בישראל הייתה מודעת למרכיב הזה בתמונה? שאלה טובה.
נקמת השטיח
השאלה מה אנחנו יודעים על העולם המוסלמי שמקיף אותנו, ועל האמונה והתרבות של ערביי ישראל שחיים איתנו ולצידנו, באה לידי ביטוי לא רק בשאלות נוסח מתי יתקפו האיראנים. לפעמים זה הרבה יותר קרוב.
ימים ספורים לפני חיסולו של איסמאעיל הנייה בטהרן, נפתחה במוזיאון האסלאם בירושלים התערוכה "שטיחים: גלגולו של קסם המזרח". בתערוכה מוצגים שטיחים היסטוריים מאוסף המוזיאון, כאלה שנארגו בארצות האסלאם לצד שטיחים שנארגו בארץ ישראל בראשית המאה העשרים בהשפעת שטיחי המזרח. כפי שנכתב בדברי ההסבר לתערוכה, את ההשפעה הזו ניתן לראות "במיוחד בשטיחי תפילה שנארגו בבית ספר לתורה ומלאכה שנפתח ב־1882, ובבצלאל שהוקם בירושלים ב־1906. שטיחים אלו נארגו בדוגמת גומחות תפילה מוסלמיות, ועליהם דיוקנאות של דמויות מרכזיות בתנועה הציונית. לצד השטיחים האלו מוצגות עבודות אמנות עכשווית של אמנים ישראלים העוסקים בדימוי השטיח בעבודותיהם כסמל לבחינת הזהות האישית, התרבותית והלאומית".
בסך הכול נשמע מעולה, בילוי קיץ אולטימטיבי. ואכן התערוכה זכתה לשלל כתבות מפרגנות בנוסח רוצו לראות. אבל עד מהרה הסתבר שאליה וקוץ בה. בעוד החלק ההיסטורי־דידקטי של התערוכה עבר חלק, משהו בסיסי השתבש בחלק האמנותי.
בין האמנים שהוזמנו להציג בתערוכה הייתה גם שולה קשת, אמנית מוכרת ומוערכת בעלת אג'נדה פמיניסטית מזרחית. אולם בשבועיים האחרונים צצו במקומונים ירושלמיים ובמקומות נוספים כתבות שלפיהן לאחר שמוזיאון האסלאם פנה לקשת וביקש ממנה להציג את עבודתה "חולת אהבה" – צילום קולאז' של פני האמנית בחשיפה צילומית על שטיח תפילה – חזר בו המוזיאון והחליט לצנזר את עבודתה של קשת מחשש לפגיעה ברגשות הציבור המוסלמי.
שולה קשת היא בעלת רקורד ארוך של פעילות אמנותית ופוליטית. בהזמנה לאירוע שהתקיים בשנה שעברה ב"בית לאמנות ישראלית", תוארה קשת כ"אמנית פורצת דרך שבעקבות יצירתה ופועלה נוצר מרחב בשדה האמנות הישראלית המכוון לאופקים אתניים, פוליטיים ואמנותיים". כל זה מעבר להיותה אוצרת, מו"לית, אקטיביסטית וחברת מועצת עיריית תל־אביב. לדבריה, העבודה "חולת אהבה" מייצגת את הקשר שלה לאמנות האסלאם כמקור השראה מצד אחד, ואת היותה צאצאית של קהילת אנוסי משהד באיראן מאידך.
גילוי נאות: כתושבת דרום תל־אביב אני מכירה שנים רבות את שולה ואת עבודתה כחברת מועצת העיר. גם אם האג'נדה המזרחית־פמיניסטית שלה עלולה לעיתים להיות מייגעת, היא הייתה ונותרה האופוזיציה היחידה והבלתי מתנחמדת לראש העירייה רון חולדאי, וקולן של הקבוצות המוחלשות ביותר בדרום תל־אביב.
אז מה בדיוק השתבש שם? השבוע סיפרה קשת כי "לאחרונה פנה אליי המוזיאון בבקשה להציג בתערוכה את עבודתי 'חולת אהבה'. אולם להפתעתי, אחרי כמה ימים התקשרה אחת מאוצרות המוזיאון והודיעה שהוחלט לא להציג את עבודתי מחשש שדמות אישה על שטיח תפילה מוסלמי עלולה לפגוע ברגשות הציבור המוסלמי". קשת ביקשה להבין כיצד התקבלה ההחלטה ומי עומד מאחוריה, אולם לדבריה נתקלה בחוסר שקיפות ובסירוב להציג את חווֹת הדעת שהביאו לפסילת עבודתה. האם היו אלו מומחים לחברה ותרבות אסלאמית, או אנשי המוזיאון? כך או כך, היא אומרת, "ההתנהגות כלפיי הייתה פטרונית ובלתי מקצועית בעליל".
כיצד אפוא ניתן לשפוט אם אכן יש בסיס לצנזור עבודתה של שולה קשת? ההשוואה המתבקשת לצורך העניין היא עבודתה של האמנית הסעודית הפופולרית נורה אל־בואניין. עבודתה של אל־בואניין מאופיינת בפורטרטים עזי מבט של נשים על רקע שטיחים, כולל שטיחי תפילה. באחת מעבודותיה מופיע, על רקע של שטיח תפילה, דיוקנה של אישה בעלת מבט חודר, המסיטה מפניה את הרעלה. ובניגוד לעבודתה של קשת, שבה שטיח התפילה רק מצולם, בעבודתה של האמנית הסעודית נעשה שימוש בשטיח עצמו. ואף שכחפץ אין לשטיח עצמו קדושה מיוחדת, אין ספק, שהשימוש בשטיח עצמו כאובייקט מבטא תעוזה רבה יותר משימוש בצילום שלו.
מה שמוביל את שולה קשת לשאול: איך ייתכן שמה שמותר בסעודיה מצונזר בירושלים? שאלה מצוינת. סעודיה היא מרכז העולם המוסלמי. במכה שוכנת הכעבה, האבן השחורה, לב ליבו של העולם המוסלמי. הזרם הרשמי השולט בממלכה הוא הוואהביה, זרם אסלאמי סופר־שמרני. בשנים האחרונות מוביל יורש העצר הסעודי, מוחמד בן־סלמאן, סוג חדש של פתיחות שנועד לקדם את המודרנה בארצו, אבל זכויות נשים בסעודיה עדיין רחוקות מאוד מהחופש והעצמאות שמהם נהנית החברה הערבית־מוסלמית בישראל. אז מדוע חושבים מי שחושבים בירושלים שהחברה הערבית־מוסלמית בישראל אינה מסוגלת לעכל או לספוג את עבודתה של שולה קשת, אבל בסעודיה יכולים?
הצנזורה על עבודתה של קשת צורמת על רקע שפע עבודות שנוצרו בשנים האחרונות, בעיקר על ידי אמנים איראנים, ובהן עבודות מחאה בעקבות רצח מהסא אמיני, צעירה איראנית שסירבה לציית לתקנות הצניעות והפכה לאייקון תרבות ומחאה בינלאומי. כך למשל, בעבודתו של טוראג' סאבריואנד, שבה מופיעה דמות אישה קטנה על פני שטיח; פניה לא נראות, אבל את החיג'אב שהסירה היא מנופפת בהתרסה. האם ייתכן שמרוב תקינות פוליטית או מתוך סוג של התנשאות תרבותית, במוזיאון האסלאם בירושלים חושבים שהחברה הערבית־מוסלמית בישראל עדיין לא הסירה את החיג'אב?
תגובת מוזיאון האסלאם: "עבודתה של קשת שבה נראית דמות על גבי שטיח בעל סממנים מובהקים של שטיח תפילה מוסלמי, ובהקשר שאליו התערוכה מכוונת, העלתה חשש לפגיעה ברגשות הציבור המוסלמי הפוקד את המוזיאון. מנכ"ל המוזיאון ביקש את דעתם של מספר מומחים בנושא, ובהמשך זומנה ועדת התערוכות של המוזיאון. זו מצאה כי קיים חשש ממשי לפגיעה ברגשות הציבור המוסלמי המבקר בתערוכה, מתלמידי בית ספר ועד הקהל הרחב, ובשל כך הוחלט שלא להציג את העבודה".
