זה הפך להיות טקס קבוע: אוגוסט מתקרב לסיומו, ואיש במערכת החינוך איננו יודע אם שנת הלימודים תיפתח ב־1 בספטמבר, מלבד אדם אחד: יו"ר ארגון המורים, רן ארז. בכל שנה מחדש, ארגוני המורים מוצאים סיבה לטענות כלפי המשרד ומאיימים בנשק יום הדין – שביתה בפתח שנת הלימודים, כשההורים שחוקים מהתמרונים האינסופיים של החופש הגדול, והילדים מטפסים על הקירות ומתאווים לשגרה ברוכה.
גם השנה מאיים ארגון המורים שלא לפתוח את שנת הלימודים, אם לא יגובשו הסכמות בדבר ההסכם הקיבוצי החדש. אם יש לכם תחושה של דז'ה־וו, היא לא מקרית. זה בדיוק מה שקרה גם בשנה שעברה; ארגון המורים איים לשבות ב־1 בספטמבר, והדיונים נמשכו עד הרגע האחרון. משרד החינוך וארגון המורים הגיעו להסכמות, הלימודים החלו כסדרם, אבל שלושה ימים לאחר מכן חזר בו רן ארז מחלק מההסכמות (לטענתו הוא כלל לא הסכים עליהן), הודיע על החזרת העיצומים, ופתח מחדש את כל המשא ומתן.
לא המלחמה הקשה, לא התלמידים המפונים ולא ההורים והמורים ששירתו במילואים חלק ניכר מהשנה החולפת, עצרו את ארגון המורים מלנקוט את עיצומיו הקבועים במהלך השנה: לימודים שובשו, טיולים בוטלו, וציוני מגן לא הוגשו. אף שההסכמות אכן גובשו בשנה שעברה, בפועל הן לא הבשילו לכדי הסכם חתום, והכול נפתח מחדש לדיונים אינסופיים שנמשכו לאורך השנה האחרונה. לארגון המורים אין מה להפסיד בשלב הזה; הרי ממה שכבר סוכם בשנה שעברה לא תהיה נסיגה, כך שמבחינתם יש רק אפשרות לשיפור.
זו לא סתם אנקדוטה, זו שיטה. כמעט בכל שנה ב־25 השנים האחרונות איים ארגון המורים לקיים שביתה שלא תפתח את שנת הלימודים, הכריז על אחת כזו, או ביצע זאת בפועל. הנימוק המדויק משתנה מפעם לפעם, אבל העיקרון זהה: או משום שלא נחתם הסכם קיבוצי, או שדווקא חתמו על הסכם אבל לארגון יש טענות על היבטים שחסרים בו, או שכמעט חותמים אבל ברגע האחרון נסוגים לאחור. איומי השביתה מכוונים לרוב ל־1 בספטמבר, אבל בפועל השביתה מתקיימת אחרי החגים (למה להשבית את הלימודים בתקופה שהיא ממילא מרובת ימי חופשה כמו חודש תשרי?). כשכבר חותמים על הסכם שכר הוא תמיד בעל טווח קצר, מה שמחייב לצאת למאבק ציבורי מחודש כל שנתיים־שלוש, תוך שמאשימים את משרד האוצר ב"גרירת רגליים".
עוד חוזר הניגון
הפירוט ההיסטורי שנצלול אליו בשורות הבאות עשוי להיות מייגע לרגעים, אבל הוא חשוב; רק כאשר בוחנים מה קרה שנה אחרי שנה במערכת החינוך בישראל, אפשר להבין את התמונה הגדולה.
רן ארז מכהן כיו"ר ארגון המורים, ובשמו המלא: ארגון המורים בבתי הספר העל־יסודיים ובמכללות, משנת 1997. שנת הלימודים 1998 נפתחה בשביתה; 1999 בשביתה חלקית; שנת 2000 באיומי שביתה; באוגוסט 2001 הזהיר ארז כי "פתיחת שנת הלימודים מוטלת בספק"; ב־2002 שנת הלימודים נפתחה בשביתה בגלל מחלוקת על הסדרי פרישה של 50 מורים; ב־2003 הייתה שביתה שהשפיעה על מערכת החינוך, אבל לא של ארגון המורים אלא של הרשויות המקומיות; ב־2004 הכריז ארגון המורים על סכסוך עבודה במחאה על קיצוצים בתקציב החינוך. העיצומים כללו שביתה כללית בת יום אחד, ביטול טיולים ופעילויות מחוץ לבתי הספר, ומורים לא העבירו את ציוני המגן למשרד החינוך. נשמע מוכר?
ואז הגיעה ועדת דוברת, ששרת החינוך דאז לימור לבנת מינתה כדי לקדם רפורמה גדולה במערכת החינוך. חברי הוועדה הציגו סדרה ארוכה של שינויים נדרשים במערכת החינוך. חלקם, באופן טבעי ומתבקש, נוגעים לתנאי ההעסקה של המורים. ארגוני המורים יצאו למאבק משותף נגד הרפורמה, שכלל קמפיין אדיר ממדים ושיבושים רבים של הלימודים. בסופו של דבר חתמה הסתדרות המורים – זו שמייצגת ככלל את הגננות והמורים בבתי הספר היסודיים, ושבראשה עומדת יפה בן־דויד – על הסכם שכר שכלל חלק מהיבטי הרפורמה ("אופק חדש"), אבל ארגון המורים העל־יסודיים, בראשות רן ארז, המשיך בהתנגדות.
הגורם העיקרי שחוזים אישיים יפגעו בו הוא הארגונים עצמם. מורה בחוזה אישי הוא מורה שיוצא מתחת מוטת השליטה שלהם
ב־2005 הודיע ארגון המורים כי "צפוי מאבק ממושך של המורים שיכלול גם שביתה ויתחיל אחרי החגים". הדיונים עם המורים נמשכו לאורך כל שנת הלימודים תשס"ו (6־2005), כולל אינספור איומים בשביתה וקמפיין תקשורתי וציבורי רחב. ב־2007 האיומים הפכו למציאות עגומה: ארגון המורים השבית את הלימודים במערכת החינוך העל־יסודית למשך 64 ימים, השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך בישראל. שנת הלימודים התחילה לשלושה שבועות בלבד, יצאה לחופשת החגים ושבתה עד אחרי חנוכה. השביתה הסתיימה בהסכמה עקרונית מצד ארגון המורים להצטרף לרפורמה שהממשלה מנסה להוביל, בתמורה לקבלת תוספות שכר שיגיעו עד 35%. בפועל, רק אחרי שלוש שנים נוספות של עיצומים, מחאות ואיומי שביתה – נחתם ב־2011 הסכם עם ארגון המורים.
אותו הסכם, שנשא את השם "עוז לתמורה", נתן למורים תוספת שכר של כ־40% בתמורה להחלת שבוע עבודה בן 40 שעות, חלקן שעות הכנה בבית. הייתם מצפים שההסכם הזה יספק לתלמידי ישראל כמה שנים של שקט מאיומים בשביתה, אבל זה לא מה שקרה. ויכוחים אינסופיים על פרטי ההסכם ועל תנאי חלותו מנעו את הגשמתו של החלום הצנוע הזה. כבר חודש לאחר החתימה טען ארגון המורים לפגיעה במורי התיכונים, ואיים בשביתה "אחרי החגים". ב־2012 הגיע הארגון עם רשימת דרישות נוספות מעבר לתנאי ההעסקה שנקבעו בהסכם, ובהן תוספת תשלום על תורנויות הפסקה. ב־2013 איים הארגון בשביתה על רקע ויכוח סביב הרפורמה בבתי הספר השש־שנתיים, כאשר חלק מהמורים מלמדים בחטיבה ונמצאים תחת הסכם "אופק חדש", וחלק מלמדים בתיכון ונמצאים תחת הסכם "עוז לתמורה". ב־2014 הוויכוח עסק בשאלה אם ההסכם חל על בתי הספר המקצועיים הנמצאים באחריות משרד העבודה. ב־2015, יממה לפני פתיחת שנת הלימודים איים ארגון המורים בשביתה "בשל בעיות קריטיות ומהותיות שנותרו ללא מענה", כהגדרתו. ביניהן: תנאי הפנסיה של המורים, ותגמול מורים בטיולים.
ב־2017 שוב איים ארגון המורים בשביתה "אחרי החגים", על רקע משא ומתן על הסכם קיבוצי חדש; רן ארז טען שהתוספות שמשרד האוצר מציע אינן מספיקות. ב־2018, לאחר מאבק ממושך, גובשו הסכמות בדבר הסכם שכר חדש שכלל העלאות שכר לכלל המורים ובמיוחד למורים צעירים, אבל רגע לפני חתימת ההסכם הודיע ארז כי המורים חוזרים לעיצומים. שוב נפגעו ציוני המגן ובחינות המתכונת של מועד החורף. בסופו של דבר נחתם הסכם שכר ובמסגרתו התחייב ארז ל"שקט תעשייתי" עד 2022, אך כמובן לא עמד בהתחייבות.
ב־2019 הכריז ארגון המורים כי שנת הלימודים לא תיפתח ב־1 בספטמבר בגלל כמה סכסוכי עבודה ובהם הסדרת תנאיהם של מנהלי בתי הספר, ופעולות השמירה שמורים נדרשים לעשות בטיולים השנתיים בלילות. "המורים בחטיבות העליונות בחינוך העל־יסודי נדרשים למלא חדשות לבקרים טפסים שונים ללא שיש להם ידע מתאים", קבל ארז. ב־2020, בלב משבר הקורונה, איים ארגון המורים בשביתה כיוון שחלק מבתי הספר החליטו לעבוד במתכונת של חמישה ימים בשבוע, בגלל מגבלות הקורונה. "בשבוע עבודה של שישה ימים, מורים זכאים ליום פנוי על פי בקשתם, בעוד שבקיצור שבוע עבודה לחמישה ימים, כופים על המורים את יום שישי כיום פנוי", טען ארז. ב־2021 הוכרז סכסוך עבודה בנושא ניצול ופדיון ימי מחלה של המורים; ב־2022 איימו בשביתה סביב רפורמת הבגרויות; ב־2023 הגיע שוב הזמן להסכם קיבוצי חדש, ויו"ר ארגון המורים הכריז: "בלי הסכם קיבוצי שנת הלימודים הבאה לא תיפתח".
מאז כניסתו של רן ארז לתפקיד יו"ר ארגון המורים, כיהנו במשרד החינוך לא פחות מ־13 שרים ובהם זבולון המר, יוסי שריד, לימור לבנת, יולי תמיר, גדעון סער, שי פירון, נפתלי בנט, רפי פרץ, יואב גלנט, יפעת שאשא־ביטון ויואב קיש. כאשר רן ארז מתלונן ששכר המורים נמוך, שתנאי ההעסקה שלהם הולכים ומידרדרים ושמעמד המורה אינו כשהיה – מי נושא באחריות רבה יותר על המצב הזה? 13 שרי חינוך שבאו והלכו, או מי שמייצג את המורים כבר 27 שנים רצופות?
קידוש הבינוניות
הוויכוח המרכזי כיום בין משרד האוצר לארגון המורים עוסק בשתי סוגיות עיקריות: חוזים אישיים, והדרך לפטר מורים. ארגון המורים מתנגד לפישוט הליכי הפיטורים של מורים, שהם מהמורכבים והארוכים ביותר בעולם. הליך פיטורים של מורה בישראל נמשך בממוצע יותר מ־300 ימים. לא מפתיע שבכל שנה מפוטרים מורים בודדים בלבד, במערכת שמעסיקה כ־200 אלף מורים. אבל ההתנגדות המשמעותית ביותר נוגעת לדרישת האוצר להכנסת חוזים אישיים במערכת החינוך.
העסקה של מורים בחוזה אישי משמעה העסקה ישירה של המורה, ולא דרך ההסכם הקיבוצי שנחתם עם ארגון המורים. במשרד האוצר מעוניינים שכ־6% מהמורים ו־10% מהמנהלים ייכנסו תחת חוזה אישי, שמשנה באופן מהותי את תנאי ההעסקה הרגילים במערכת. חוזה אישי מעניק שכר התחלתי גבוה באופן משמעותי משכרו של מורה מתחיל, כמעט פי שניים, והוא עשוי להגיע ל־16,500 שקלים בחודש. בתמורה, הוא דורש מהמורה גמישות גבוהה הרבה יותר – הוא אינו כולל קביעות, שעות העבודה של המורים גמישות יותר, והם מתבקשים לעבוד גם בחלק מימי החופשה הרגילים. החוזה האישי שמשרד החינוך הציג השנה מיועד למורים מחוץ למערכת החינוך, בעלי מומחיות בתחום הדעת שהם מעוניינים ללמד – תואר שני, או לפחות חמש שנות ניסיון מקצועי.
זהו ההסדר שנחתם לפני שנתיים עם מקבילתו של ארז, מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דויד. נוכח ההתנגדות העיקשת של ארז, גם היא מביעה עכשיו הסתייגות מחוזים אישיים ומאשימה את משרד החינוך שהוא מחפש "אנשי הוראה ללא ניסיון". היא שוכחת לציין שהסיבה לכך שמשרד החינוך מבקש להביא אנשים ללא ניסיון בהוראה היא דרישה שלה עצמה. במהלך המשא ומתן התעקשה בן־דויד שמורים מן המניין לא יוכלו לעבוד בחוזה אישי, אלא רק עובדים מחוץ למערכת.
ההמלצה להעסיק חלק מהמורים בחוזה אישי היא בעלת שורשים ותיקים, עוד בדו"ח דוברת. ארגוני המורים מתנגדים לכך מ־2004 ועד היום. מה בעצם מפריע להם? הרי אין פגיעה בשכר המורים, אלא רק שיפור בשכר לחלקם. אין גם שום הכרח להיכנס תחת חוזה כזה; מי שאיננו מעוניין בחוזה אישי עם שכר גבוה ובלי קביעות, מוזמן להישאר תחת החוזה הקיבוצי ובו שכר שעולה באיטיות עם הוותק, וקביעות לכל החיים. למערכת החינוך זה יכול לעשות רק טוב: חוזה אישי עשוי למשוך כוכבים מן החוץ כמו דוקטורנטים לפיזיקה או מהנדסות עם תשוקה לחינוך, שעד היום לא שקלו להיכנס לתחום בגלל מסלול ההכשרה הארוך והשכר ההתחלתי הנמוך. חוזה אישי מייצר גם אפשרות לתגמל מורים מצוינים או כאלה שמעוניינים לקחת על עצמם יותר אחריות. בגדול, הוא מנער את המערכת המאובנת שהתרגלה יותר מדי זמן להסדרי עבודה נוקשים שמנוהלים על ידי גורמים מנותקים מהשטח.
אז מדוע ארגוני המורים מתנגדים כל כך לחוזים אישיים? פשוט מאוד. משום שהגורם העיקרי שחוזים כאלה יפגעו בו הוא הארגונים עצמם. מורה בחוזה אישי הוא מורה שיוצא מתחת מוטת השליטה שלהם. ככל שיהיו יותר מורים בחוזים אישיים, כך יהיו פחות מורים שארגוני המורים מדברים בשמם וחותמים בעבורם על הסכמים. אם רן ארז מכריז על שביתה, ויש פלח של מורים שאיננו מחויב אליו – יש לו פחות כוח ארגוני. וכמובן, מורים בחוזים אישיים אינם משלמים דמי חבר לארגון.
מה שהכי מפחיד את ארגוני המורים זה שיותר ויותר מורים יגלו שחוזה אישי מציע להם אפשרויות שהארגונים בעצמם לעולם לא יציעו להם. במיוחד אם אתה מורה מוכשר ומצטיין שלא צריך קביעות כי אינך חושש מפיטורים. אתה עלול לגלות שביכולתך לקבל שכר גבוה יותר מזה שארגון המורים מציע לך, אם רק תהיה מוכן לתת בחזרה גמישות גבוהה יותר. בניגוד לזעקות של ארגוני המורים אין כאן גם שום "הפרטה", שכן המעסיק נשאר בדיוק אותו מעסיק – משרד החינוך. ההפרטה היחידה שמתרחשת כאן היא של הארגונים עצמם. במקום שהם ידברו בשם כל המורים, כולל אלה שלא מסכימים איתם, המורים יוכלו להחליט בעצמם מה מתאים להם. וזה כבר מסוכן מאוד מבחינת ארגוני המורים.
כשהארגון שואף יותר מכול לשמר את הכוח שלו עצמו, הוא לא פועל להגן על המורים, ובוודאי שלא לטובת התלמידים. למעשה, כבר יותר משלושים שנה ארגוני המורים הם המכשול העיקרי מול רפורמות נדרשות במערכת החינוך הישראלית, שדרך המלך לשיפורה היא העלאת איכות ההוראה. אלא שכל ניסיון להביא למערכת מורים טובים יותר (באמצעות תגמול על מצוינות או חוזים אישיים), או לפלוט מהמערכת את המורים הפחות מוצלחים (באמצעות פישוט הליכי פיטורים), נתקל בהתנגדות הנחרצת של ארגוני המורים.
מי שמפסידים מכך הם דווקא המורים הטובים, שהיו יכולים לקבל שכר גבוה יותר. מפסידים גם צעירים שהיו שוקלים להיכנס לתחום ההוראה אם היו מציעים להם תנאים טובים יותר, אפילו למספר שנים בודדות. מפסידים מנהלי בתי הספר שהיו רוצים גמישות בהעסקת המורים שלהם, בעיקר במקומות ובמקצועות שסובלים ממחסור ניכר כמו אנגלית, מתמטיקה ומדעים. ובעיקר מפסידה מדינת ישראל ותלמידיה, הכלואים במערכת חינוך בינונית, שאין בה אפילו היבט אחד של עידוד מצוינות.
