ישבנו בים השבוע, אני, הדוקטור והכנופיה. פלג ניסה להקפיץ אבנים בים גדוש אנשים בתקווה לפגוע במישהו. גפן ואדם ישבו על החול, בנו ארמונות ושוחחו. הדוקטור ואני ישבנו מאחוריהם והסתכלנו. אנחנו אוהבים לראות אותם משוחחים. אנחנו יודעים שזה יחזיק כמה דקות וייגמר לרוב בעצבים ובבכי, אולי בכאפה במקרים קיצוניים, אבל כל עוד הם רק מדברים ביניהם אנחנו נמסים, ולא רק כי אוגוסט.
"אתה קולט שהם בני שבע?", אמרה הדוקטור. תמיד אומרים את זה, בכל יומולדת, אבל הפעם באמת לא קלטתי. לעזאזל, הם בני שבע. מתי זה קרה. נכון, גם כשפלג חגג תשע לא ממש קלטתי, אבל משהו בשבע הזה טלטל אותי. בקטע טוב. אז לכבוד העובדה שעברו כבר שבע שנים מאז שצמד סוכני הכאוס הקטנים הללו נכנס לחיינו וגרם לי לקנות יונדאי i30 סטיישן מכוערת (נכנסים בה שלושה כיסאות תינוק. אגב, אני עדיין נוסע בה, מטעמים נוסטלגיים, ומקבל מבטים של "וואלה, זה מה שמרוויחים בפטריוטים?"), להלן שבעה דברים שאתם צריכים לדעת על התאומים.
1.הם ממש־ממש שונים. גפן חיה בעולם ורוד של חדי־קרן וחיוביות מתפרצת, אופטימיות טבעית וחיוכים אין קץ. אדם רגזן בלתי נלאה, עם חוש הומור סרקסטי ומבט ציני על העולם שאין לי מושג ממי הוא קיבל. היא אוהבת ורוד, הוא אוהב ירוק. היא מנהלת איתי שיחות עומק, הוא מנהל איתי מילים מדודות. הוא סקרן של לוח הכפל ונחשים, היא סקרנית של רגשות ונצנצים. היא מגנט חברתי, הוא קצת חסר ביטחון. היא עדיין זוכרת שפעם אמא ואני קצת רבנו בסלון (לשנינו אין מושג במה מדובר). הוא עדיין זוכר שפעם אמא לקחה לו קוטג' מהצלחת בלי רשות (שנינו זוכרים היטב. הייתה סצנה). היא קצת בת קלאסית, הוא קצת בן קלאסי, הוא קצת אני, היא קצת הדוקטור. מושלמים, משלימים.
2.הם ממש־ממש דומים. שניהם מרגישים כשאני קצת עצבני: היא מציעה לדבר, הוא מציע פיפ"א. לשניהם יש צחוק מידבק: שלה מתגלגל, שלו מתפרץ ומשתנק. שניהם לא מתים על בית הספר, לשניהם קשה לקום בבוקר, שניהם קצת מעריצים את אחיהם הגדול מהם (בשנתיים, אבל הוא משחק אותה כאילו מפריד ביניהם עשור). שניהם ממש טובים בלזכור מילים של שירים שהם אוהבים, ושניהם ממש שונאים את המוזיקה שאני שם ברדיו. בעיקר כשאני נתקע על שירים עבריים ישנים, או כמו שאדם אומר: "אבא, אפשר הפעם בלי השירים המבאסים שלך?".. גם גפן לא משתגעת על זה, חוץ מ"סוס עם כתם על המצח" של חוה אלברשטיין.
אני לא בא להתנשא על קוראים עם עשרה ילדים, אבל מי שלא התגרש אחרי לידת תאומים – הזוגיות שלו חזקה יותר. יכול להיות שזה כי אין שנייה לריב
3.שניהם קצת מתנגדים לפרוגרסיביות. זה לא תקין פוליטית, אבל היא ממש בת והוא ממש בן. כן, כמו פעם. הוא אוהב כדורגל וללכת איתי מכות, והיא יכולה לשבת שעתיים ולהתאפר. או להתאמן בגלגלונים בשביל הנבחרת של התעמלות הקרקע. וזה לא שהסללנו. הכול היה פתוח, זמין, שיבחרו. אז חצי מהארון שלה ורוד, והוא לא מסכים עדיין לשתות מכוס ורודה. מה שכן, היא אוהבת בשר כמוני, והוא משוגע על מופםלטות. לך תסביר לבנאדם שלא טוב להתאהב במאכל שזמין לילה אחד בשנה.
4.גפן רוצה להיות מדענית כמו אמא, או רקדנית כמו שאמא הייתה פעם. אדם רוצה להיות כדורגלן, ואם לא כדורגלן אז איש שמשחק כדורגל, ואם לא זה – אז לבעוט בכדור למחייתו. אין לו אופציות אחרות, הוא לא מאמין בהן. כזה הוא. נחוש, בלי פשרות. טוב יותר מאבא שלו, שרצה להיות רואה חשבון. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. וכן, יש לה כישרון ריקוד, ויש לו כישרון לכדורגל, וזה גיל כיפי שאפשר לזרום בו עם החלומות שלהם באופן מוחלט בלי תשובות מבאסות כמו "צריך להיות פרקטי". יאללה, שיצליחו, אני והדוקטור נהיה שם כדי לדחוף, לקדם ולעודד. עד גיל 12 ככה. אז נתחיל להיות פרקטיים.
5.הם כבר בגיל שאני מפחד לכתוב עליהם יותר מדי, כי הם קוראים. כל אחד בקצב שלו, אבל קוראים. בשבוע שעבר הם התחילו לקרוא את הטור שכתבתי על הכלב. אחרי פסקה אחת הם התייאשו וביקשו מאמא לקרוא להם כי היו שם מילים שלא הבינו והומור שלא רצו להבין. אבל אני חייב להודות שככל שהם גדלים מטרידה אותי יותר השאלה אם יאהבו מה שכתבתי על שנותיהם הראשונות. אם לא, שיתנחמו בזה שלאחיהם הגדול קראתי "עולל" עד גיל שמונה. הוא יהרוג אותי על זה.
6.אני לא בא להתנשא על קוראים עם עשרה ילדים, אבל מי שלא התגרש אחרי לידת תאומים – הזוגיות שלו חזקה יותר. יכול להיות שזה כי אין שנייה לריב. אבל כשהסתכלתי עליהם בונים ארמונות בחול רגע לפני הכאפה, הערכתי כל כך את הדוקטור שישבה לידי. זה לא היה קל. שנינו אנשים עם קריירה וטירוף, ולגדל תאומים ועוד אח "גדול" מהם בשנתיים זה לא פשוט. יכולתי לעשות את זה ולהישאר שפוי רק בזכות דוקטור זמרי, אז תודה על זה, מאמי. כמו כן, מדהים לגדל אותם יחד איתך, אבל הכלב עלייך.
אני יודע שהבטחתי שבעה דברים, אבל אחד היתרונות של תאומים הוא שלא משנה מה הבטחת לעצמך, מתישהו ייכנס איזה זאטוט או זאטוטה וישנו לך את התוכניות. והכי כיף שאפילו אין לי רגשות אשם על זה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
