את הטור הזה כמעט לא כתבתי.
אל תשפטו אותי! סוף החופש, הילדים בימי היערכות, ים כביסות מהנופש שרק נגמר, קושי לנהל את הזמן, עבודות נוספות שאני מושקעת בהן. כל הנסיבות כמעט הביאו אותי לכך שהחלטתי לוותר הפעם על כתיבת הטור.
קרה כבר שעומס החיים מנע ממני להצליח להתיישב לכתוב טור ראוי ולהגישו בזמן. כי ככה זה, אלה החיים. הם מלאים בסדרי עדיפויות שלפעמים דורשים סידור מחדש. לפעמים גם לי מגיעה הפסקה, גם אם באופן חד־פעמי.
אני בכל זאת כותבת, כפי שאתם רואים, וזה מכיוון שהמחשבה לא לכתוב הראתה לי עד כמה אני פריווילגית. זאת התהייה שלי כרגע בחיים? זה הדבר שעליי לוותר עליו, כדי לקבל מעט יותר סדר בחיי?
אחרי הכול, חזרנו מנופש. ששת ילדיי עוד לא מיצו את החופש ומבקשים לנצל ולסחוט את רגעיו האחרונים בעוד אטרקציה ועוד נסיעה, אבל הם מתחילים להיכנס מחדש לשגרה. ספרי הלימוד לפתיחת השנה כבר מונחים בתיקים שלהם, חתומים בשמם. יש להם ודאות יחסית לגבי המשך חייהם בתקופת הקצה הזאת. והכי חשוב: הם, וגם אני, בבית שלנו.
אני מדמיינת לעצמי לרגע מציאות מקבילה, לא כל כך מופרכת, השייכת ללא מעט אימהות אחרות בימים אלו. על אף העומסים שהחיים מזמנים לי זה יהיה מנותק ומתנשא להתלונן על כך ולחפש לעצמי הקלות או ויתורים.
החיים שלהן ושל בני משפחותיהן נמצאים כבר כמעט שנה בתוך מזוודות ותיקים, בקומה גבוהה בבית מלון או בבניין לא מוכר הרחק מן הבית
אני חושבת עליהן, על אימהות שלא נתתי להן כמעט ביטוי מפרוץ המלחמה, שהחיים שלהן ושל בני משפחתן נמצאים כבר כמעט שנה בתוך מזוודות ותיקים, בקומה גבוהה בבית מלון או בבניין לא מוכר הרחק מבתיהן.
אני חושבת על האם שטרחה כדי למלא את הילקוט של הילד שלה, שעולה לכיתה א' בבית ספר לא מוכר, בשכונה זרה, ללא הקהילה או החברה המוכרת שהייתה מקיפה אותה אילולא נאלצה להתפנות מביתה.
אני חושבת על התלמידים שעומדים להיכנס לבתי ספר שהם לא בחרו, רק כי בית הספר שלהם נמצא, כמו הבית שלהם, בעיר תחת מתקפה.
דאגה בפרוסה
האם התרגלנו לכך? האם כשאנחנו חושבים על כל הצרות הצרורות שהמלחמה הזאת הביאה לפתחנו, בחרנו להקל ראש במחשבה על מי שנאלצו לגלות מביתם ולשאת על גבם את החשש שאולי לא יוכלו בסופו של דבר לחזור?
זו לא הפעם הראשונה ששאלות כאלה עולות בראשי.
הייתי נערה צעירה בפעם הראשונה שפגשתי אמא לתלמיד שנכנס למסגרת שהוא לא מכיר בה כמעט אף אחד, ושהוא כנראה יצטרך לעזוב שוב במהלך השנה, למקום חדש ולא מוכר.
גם אז, כשעוד לא הייתי אמא בעצמי, לא יכולתי להתעלם מפניה המודאגות של האם, שגורשה מביתה. שחיה בתוך קופסת גפרורים זמנית כשארגזים על ארגזים חונקים את נשימתה, לצד השאלות והדאגות על גורל משפחתה. ואני זוכרת איך כל הווייתנו בתקופה הזו הייתה לחפש דרכים להקל על המשפחות, ולתת להן מעט אוויר והסחת דעת מהמציאות הבלתי נסבלת שהם חווים.
זה נכון שבסוף מתרגלים להכול, כמאמר השיר, אבל נדמה לי שבעיקר קל להתרגל לצרות ולזעקות של אחרים שלא נוגעות לנו. ספק אם מי שחווים ארעיות ארוכת טווח, ללא התנאים הבסיסיים שהורגלו להם עד המלחמה, ללא הקהילה, השכנים והחברים שהם חיו לצידם ותכננו להמשיך לחיות לצידם, ללא המיטה שלהם, הסירים והמחבתות במטבח הפרטי שלהם – ספק אם הם אכן מסוגלים להתרגל.
אנחנו רגע לפני פתיחת שנת הלימודים. האימהות הללו נדרשות לכוח הרבה מעבר לגבורתה של אם לילדים בחופש הגדול במציאות רגילה. כרגע אנחנו במלחמה הכוללת מתח תמידי, חדשות מופרכות לגמרי שמציפות מדי יום את הפיד, אולי מגויסים מתוך המשפחה, אולי פצועים, חטופים, נופלים, נרצחים, פגועי נפש. הלב שלי כרגע עם המשפחות הגיבורות המפונות מבתיהן, שבכל זמן רגיל פתיחת שנת הלימודים הייתה צריכה להיות בשבילן נקודת פתיחה מרגשת, זמן להתחדשות והתרעננות, זמן לאיפוס ויישור קו בחזרה לשגרה ברוכה כלשהי.
הלב שלי איתן כי השגרה שלהן עדיין לא ברורה. דאגותיהן לא יסתכמו בשאלה מה למרוח על הפרוסה בבוקר, אלא בשאלה כמה זמן עוד נהיה פה ולאן פנינו בכלל מועדות.
הלב שלי איתן ואני יודעת שחלקכם גם פוגשים אותן בשכונה או בבניין ויפגשו אותן ביום הראשון ללימודים בכניסה לבית הספר, או בסיומו של היום הראשון בגן.
אל תתנו למשפחות הללו להיבלע בהמון. אל תתפתו להאמין שההורים והילדים הללו לא צריכים את היחס החם והמארח במיוחד שלכם. שתפו את הילדים שלכם, שיהיו לצד הילדים המפונים בכיתה. שיראו אותם ואת גבורתם, שזה לא יעבור לידם. שינעימו להם את הדרך עד כמה שאפשר.
כשבסופו של דבר הם יחזרו לביתם – שיזכרו את התקופה הקשה הזו עם שמץ של חיוך. שאתם תהיו בשבילם שמץ של נקודת אור שאפשרה להם לעבור את תקופת החיים ללא קרקע יציבה וודאית במינימום נזק.
שתהיה חזרה ברוכה ובטוחה לכולם.
