ראשון בערב. שעה שאוגוסט נמרח כמו מסטיק על אספלט רותח, אספתי את כל באי ביתי (שלושה ילדים, אחד מהם רץ במעגלים סביב שולחן המטבח מתחילת אוגוסט, ואישה אחת) והודעתי: אין ברירה. חופשה. מייד החל הבינוני לרוץ במעגלים סביב שולחן המטבח. "הנה," אמרתי להם, "אין ברירה".
מובן מאליו שלא עמדנו למשכן כליה בשביל טיסות לחו"ל (אנחנו עושים את זה בשביל לשלם לגן הפרטי), הצפון והדרום בוערים, לא נותרה ברירה: נצא לנפוש בבית. "ממילא אנחנו משלמים שכר דירה," הרבצתי בילדים חינוך פיננסי, "אז למה לא לנצל אותו עד תום?"
למחרת בבוקר הוצאתי את המזוודה הירוקה מהמחסן, העמדתי אותה בחוץ וסידרתי לידה את הילדים לתמונה. אחר כך נסענו שעה וחצי בסיבובים לאורך כביש בגין, וחזרנו הביתה. "זה הצימר שלנו לימים הקרובים," פתחתי ואמרתי. "אני מבקש לא לשבור כלום, שבעלי הבית לא יתרגזו". אחר כך נכנסנו פנימה.
בעלי הצימר המתחשבים השאירו לנו חלב במקרר וקפה על הכיריים. מרב התיישבה על המזוודה תשושה מהנסיעה, ואני התחלתי לחטט להם בארונות. "מלחמה ושלום!" אמרתי, תוך שאני מצביע על המדף עם ה'מלחמה ושלום' שמעולם לא פתחתי. "נראה שהם אינטלקטואלים!" פרגנתי לעצמי. הילדים, בינתיים, השמידו את הפליימוביל. כידוע, משחקים של אחרים הם הלונה פארק הטוב בעולם.
השארנו את המזוודות בכניסה לבית, התמרחנו יפה בקרם הגנה ובפניסטיל ג'ל (הבינוני בחר), שמנו כובעי קש גדולים ויצאנו לחקור את נפלאות השכונה. איך שיצאנו מהדלת נפל עלי הרעב. "קפה," מלמלתי, "בואו נלך לבית קפה". מרב הרימה אותי ברחמים גדולים והלכנו לנו לקפה השכונתי. יהודה, זה שמו של בעל הקפה, נופף לי לשלום, ואחריו אמרה לי שלום גם שלומית השכנה. שלום הברמן הרים איתנו צ'ייסר. "הם כל כך נחמדים, האנשים פה" אמרנו זה לזו בפליאה. "ידידותיים לזרים!"
הילדים, בינתיים, שקעו במחקר אקדמי העוסק בעוגת שוקולד וקרבתה המשפחתית לשוקו חם. טוב שיש חופשה שמאפשרת קצת למידה עצמאית.
שבעים ועייפים שוטטנו לנו ברחובות. דנו ארוכות במצב הנדל"ן המקומי ובאפשרויות הגלומות בו, נופפנו לזרים וכמובן הצבענו על כל אלמנט אדריכלי. נכנסנו לחנויות הספרים לראות קצת ספרות בשפה זרה ואפילו טעמנו את הממתק המקומי, 'במבה', סוג של תירס ובוטנים מוקצפים. הילדים אהבו מאוד. קנינו להם קצת והלכנו לנו לפארק המקומי, לשבת על הדשא ולהתבונן במקומיים עושים את הדברים המקומיים שהם עושים. אח! תחושת הזרות, המבט האנתרופולוגי, השקט!
ילדים מקומיים התמרחו בבוץ מקומי וקראו לכיווננו קריאות מקומיות. "אבא! אבא!" הם צעקו. "הקריאה 'אבא' משמעותה – נא לא להפריע למשחק" הסברתי למרב את השפה המקומית. היא לא ענתה לי. כנראה נמנמה, נושמת את האוויר המקומי הנקי.
בערב חזרנו לדירה, "נו, איך הצימר?" שאלתי את הילדים.
הגדולה לא התלהבה: "זה בדיוק כמו הבית שלנו, רק יותר מלוכלך".
"זו החוויה האותנטית במלונות המקומיים," הסברתי.
סגרתי את הדלת מאחורינו, מרוצה מהחופשה והחיסכון, ופתחתי את ארון המטבח. קופסת שימורי שעועית ברוטב עגבניות החזירה לי מבט עגום.
"מחר," הכרזתי, "נערוך סיור קולינרי סודי".
