המחלוקת על טקסי הזיכרון היא קריאת השכמה למחנה הלאומי

טקס הזיכרון האלטרנטיבי שמארגן השמאל הוא הזדמנות גדולה עבור המחנה הלאומי־אמוני־ציוני. יש בו גם סוּר מֵרָע וגם עֲשֵׂה טוֹב.

את הסוּר מֵרָע אפשר ליישם בדרך הקלה ביותר: מאחר ורשימת האמנים שהודיעו שיחרימו את הטקס הממלכתי הולכת ומתפשטת כמו מגפה, צריך פשוט לא לרכוש כרטיסים להופעות של אותם אמנים. כך גם יכול כל אחד לדעת איזה מזגן לקנות ולאיזו חברת ביטוח לפנות עבור פוליסה לרכב או הבית. כך יש לנהוג גם עם אלו שהודיעו על השתתפותם בטקס האלטרנטיבי. המחנה חייב להפנים כי החרם הוא עליו, ולא על מירי רגב, ולכן חרם ייענה בחרם.

האמנים שבחרו להצטרף לשמאל עשו זאת מחשש לפרנסתם והחרמתם מצד שמאל. אילו היה בהם אותו חשש גם מצד ימין, הם היו שוקלים היטב את צעדיהם. חשבון פשוט של תוצאות הבחירות היה מוביל אותם למסקנה שהקהל הלאומי הולך וגדל בעוד שהשמאלי הולך ופוחת. עתה ניתנה למחנה הלאומי הזדמנות לדעת הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ, ולפעול בהתאם ולתקן את המעוות. "ואין מה לעשות / אין פה רחמים", כמו שכתב אריק איינשטיין, בשירו "עיתונאי קטן שלי".

החלק השני, עֲשֵׂה טוֹב, הוא כבר יותר קשה ודורש שינוי יסודי בהרגלי הצריכה של המחנה. לקרוא דפי פרשת שבוע, שבועונים המחולקים בחינם; להאזין בגלי ישראל ולצפות וערוץ 14 – כל זה חשוב מאוד לצורך שמירה על שפיות מול הבכי והנהי שבוקע מערוצי השמאל, אבל עדיין לא מספיק. יש צורך לפתח ולגבש תרבות אלטרנטיבית, כפי שכתב משה שמיר בספרו העומדים בפרצה: "לכאורה… צריך הייתי לבקש לי כאן כותרת עברית. 'התחדשות', 'תחייה', 'לידה חדשה' – אומרות מה שדרוש שיתנוסס בראש הניסיון לעמוד נגד הזרם האנטי-ציוני בחיי הרוח שלנו, ואפילו להעז לבלום אותו".

יש אם כן צורך בתרבות יהודית ציונית ולאומית שתיתן מענה ל"זרם האנטי-ציוני בחיי הרוח שלנו". והיא קיימת אך אין לה ביקוש, ומכיוון שרוב העם הוא לאומי, אז באופן סטטיסטי פוטנציאל אנשי רוח והיוצרים בקרבו גדול יותר. אבל קשה ליוצרים לאומיים לשרוד ולהתקיים מבחינה כלכלית, מאחר וחברי המחנה אינם צורכים את יצירתם ולא מכבדים את היוצרים ואף לא את עצמם. במקום זאת הם מחלים את פניהם של אמנים שיורקים בפניהם, ואין צורך לציין את שמות האמנים ולתת להם פרסום, שכן הם אינם ראויים לכך. חשוב לדעת גם כי המוזה אינה שורה באותו אופן כאשר דאגות הפרנסה מנקרות ומטרידות את רוחו של האמן.

על חשיבותה וכוחה של מערכת תרבותית תומכת ניתן ללמוד מדבריו של ההיסטוריון הנודע פרופ' שמואל אטינגר, שהיה קומוניסט בעברו: "אין קומוניסט יכול להתעלם מן 'השירות העצום' שהעניקו הוצאות הספרים של השומר הצעיר – 'ספרית פועלים' – ושל הקיבוץ המאוחד לנוער המחפש דרכו ולמעמד הפועלים".

המחנה הלאומי חייב לייסד את "ספריית המתנחלים" שבה יתפרסמו ספרי עיון, הגות יהודית ורומנים, שייצרו גלוריפיקציה של תנועת ההתנחלות בארץ בכלל וביהודה ושומרון בפרט. כמו כן יש לפתוח "גלריה לאומית", שבה יוצגו יצירות המפארות את המעשה הציוני, ולא יצירות כאלו המפברקות את הנרטיב של הערבי "הבלתי מעורב" שנותר ללא קורת גג. באווירה שכזו יוכלו לצמוח ולפרוח גם משוררים זמרים, בעלי עמוד שדרה אידאולוגי ציוני, ולא שבשבות.

כוח הקנייה של המחנה הלאומי, בהנחה שהוא אכן יבוא לידי ביטוי, הוא לבדו יכול ליישר את אותם אמנים תועים שייצאו מהתלם לאחרונה. הוא גם יוכל להוות כוח משיכה לאמנים נוספים שעד כה הביעו עמדות שמאל והתכחשו לעמם.

אם הימין ישתמש נכון במנופים שברשותו הוא יהפוך את דבריו של איש השמאל קובי ריכטר, "הכוח הכלכלי הוא אנחנו, אנחנו הכלכלה…", להיסטוריה רחוקה ולא רלוונטית.