שני עמודים קצרים, 287 מילים ברוטו, תופסת החלטת שופטי בית המשפט העליון יעל וילנר, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין שניתנה בבוקר יום שלישי, בעתירה נגד שר המשפטים יריב לוין בעניין מינויו של נשיא קבוע לבית המשפט; מילים מעטות שהצליחו לבטא כל מה שמעוות ועקום במערכת היחסים בין רשויות השלטון במדינת ישראל.
הרקע להחלטה הוא העימות המתמשך בין שר המשפטים יריב לוין ובין שופטי העליון, בין השאר בעניין הוועדה לבחירת שופטים. באוקטובר שעבר, ממש עם פרוץ המלחמה, פרשו לגמלאות הנשיאה לשעבר אסתר חיות והשופטת ענת ברון. באוקטובר הבא צפוי לפרוש משיפוט גם ממלא מקום הנשיא, השופט עוזי פוגלמן. בעקבות זאת יש למנות לבית המשפט העליון נשיא חדש ושלושה שופטים חדשים. לפי נוהג הסניוריטי, שהשתרש במשך שנים, המועמד הטבעי לכהונת הנשיא הוא השופט יצחק עמית. אלא שעמית איננו רק הוותיק שבשופטי העליון המכהנים (להוציא השופט פוגלמן העומד בפני פרישה), הוא גם אחד ממובילי הקו האקטיביסטי בבית המשפט. אם לדייק, הוא ממובילי האימפריאליזם השיפוטי, הנחוש להרחיב עד אין קץ את מוטת השליטה של בית המשפט על חשבון זרועות השלטון האחרות.
אחת ההזדמנויות להבחין בתפיסתו האימפריאלית של עמית הייתה בדיון שנערך ערב פרוץ המלחמה בעתירות נגד התיקון לחוק היסוד שביקש להגביל את הביקורת השיפוטית במסגרת עילת הסבירות. במהלך שעות הדיון השופט עמית דיבר מעט, אך שפת הגוף שלו שידרה זעם וזלזול כלפי יוזמי הרפורמה ומי שייצג אותם באולם, ח"כ שמחה רוטמן. פעם אחר פעם הבהיר כי מבחינתו הנושא איננו סוגיית הסבירות לבדה אלא הרפורמה המשפטית כולה, שלשיטתו דינה לעבור מן העולם ויהי מה.
לנוכח התהום הפעורה בין הנשיא המיועד לכאורה ובין שר המשפטים, לא קשה להבין מדוע מתעקש לוין למנוע את בחירת השופט עמית לכהונה. תחילה לוין פשוט לא כינס את הוועדה לבחירת שופטים, בטענה שהחקיקה לשינוי הרכבה עומדת לעבור בכנסת. כאשר פרצה המלחמה והתברר שחקיקת הרפורמה ירדה למעשה מעל הפרק, החל לוין לכנס את הוועדה, אך קבע כלל: המינויים עוברים רק בהסכמה מלאה, כיאה לתקופה כזו. ואכן, הוועדה החלה לפעול ובתוך חודשים ספורים בחרה יותר מ־150 שופטים ורשמים לבתי המשפט ברחבי הארץ. אבל למינויים בבית המשפט העליון לא הושגה הסכמה.
כדי להבין את מורכבות המצב, צריך להיזכר בכללים הנוגעים לבחירת שופטים. לצורך בחירה של שופט לבתי משפט השלום ולבתי המשפט המחוזיים די ברוב רגיל בוועדה, חמישה מתשעה. בחירה של שופט לבית המשפט העליון, לעומת זאת, מצריכה רוב מיוחד של שבעה מתשעת חברי הוועדה. באשר לבחירת נשיא בית המשפט העליון יש מחלוקת פרשנית. לפי הגישה ששופטי העליון תומכים בה, די ברוב רגיל. לעומתם, השר לוין סבור שפרשנות נכונה של החוק תוביל למסקנה שגם לצורך בחירת הנשיא נדרש רוב מיוחד. משמעות הכללים היא שבלי תמיכת חברי הקואליציה בוועדה אי אפשר למנות שופט חדש לבית המשפט העליון, אך ברגע שבחירת נשיא תעלה להצבעה – שופטי העליון ינצחו בה באופן אוטומטי (אם עמדתם בנוגע לפרשנות החוק תתקבל, כמובן).
מאחר ששר המשפטים נמצא בעמדת מיעוט בוועדה, הוא השתמש בכוחו בתור יושב הראש שלה ונמנע מלהעלות להצבעה כל מינוי שלא היה סביבו קונצנזוס מלא. שר המשפטים היה יכול להמשיך למנוע את בחירת הנשיא אילולא הגישה התנועה למען איכות השלטון עתירה לבג"ץ, בטענה שלוין משתמש בסמכותו באופן בלתי חוקי. תפקידו של יו"ר הוועדה הוא טכני בלבד, סבורים העותרים. אם יש צורך למנות שופט או נשיא הוא חייב לכנס את הוועדה בהקדם, ולהביא בפניה את המועמדים. השר לוין טען מנגד כי כשהמחוקק הפקיד בידיו את תפקיד יו"ר הוועדה, הוא העניק לו שיקול דעת מלא מתי לכנסה, אילו הצעות להעלות על סדר יומה, ואילו מינויים להעלות להצבעה. לוין אף הזכיר כי בשיטה הקיימת הדרג הפוליטי נמצא בנחיתות בתוך הוועדה, בעוד שלשופטים ונציגי לשכת עורכי הדין יש רוב אוטומטי בתוכה. לפיכך, המחוקק לא הפקיד את ראשות הוועדה בידי השר בטעות. מדובר במהלך מכוון שמטרתו ליצור איזון כוחות בין המשפטנים ובין הפוליטיקאים.
לאחר הגשת העתירה החל לצוף גם האבסורד. מי נדרש להכריע בין הצדדים? בית המשפט העליון, שעניינו עומד לדיון. לא נדרשה אוזן רגישה כדי לשמוע במהלך הדיון בעתירה היכן מצוי ליבם של השופטים. דאגתם למעמד בית המשפט הייתה מובנת, אך השאלה הבלתי נמנעת היא כיצד ייתכן שהזכות להכריע בכך מסורה להם.
השופטים לא היו עיוורים לבעיה. לכן, באופן מפתיע, הם סיימו את הדיון בעתירה בחודש יולי בבקשה מהצדדים (מהם עצמם ומהשר לוין) להמשיך להידבר, ולעדכן את בית המשפט בתוצאות. לפני כשבועיים וחצי הם אף נעתרו לבקשת שר המשפטים להעניק לו ארכה נוספת לפני שיודיע לבית המשפט אם המגעים צלחו. אך לאחר שהשר הודיע השבוע שטרם הושגה הסכמה, הם לא הצליחו להתאפק.
"לבקשתו של שר המשפטים עיכבנו את מתן ההכרעה בתיק… כדי לאפשר לו למצות את המאמצים להגשים את חזונו המבורך להביא למינוי נשיא ושופטים לבית המשפט העליון על בסיס הסכמה רחבה בקרב חברי הוועדה למינוי שופטים", כתבו השופטים בפתח החלטתם, תוך שהם מציגים באופן מעוות את עמדתו של השר. לוין, כזכור, טען בתוקף שליו"ר הוועדה יש סמכות מלאה לקבוע מתי להעלות כל נושא להצבעה. אכן, הוא גם ביקש דחייה בהעברת הודעת העדכון, אך בשום מקום לא הכיר בסמכותו של בית המשפט לכפות עליו את בחירת נשיא העליון הבא.
בהמשך קבעו השופטים ש"עתה, משהוברר כי הדבר אינו מסתייע, ברור וגלוי כי אין מנוס מפנייה למנגנון קבלת ההחלטות הקבוע בסעיף 7 לחוק בתי המשפט". ברוח הנימוס המזויף הם נתנו ללוין "הזדמנות אחרונה", לבטל את דעתו מפני דעתם. הם כתבו במתק שפתיים: "מתוך כבוד לשר הממונה על מערכת המשפט, וביודענו כי ערכי שלטון החוק וטובת מערכת המשפט הישראלית עומדים לנגד עיניו, אנו מביעים תקווה כי הוא יפעל בימים הקרובים על מנת להוציא תובנה זו מהכוח אל הפועל". כביכול הם נמנעו מלהכריע, אך הבהירו שהזמן שהם קוצבים לו לשם כך אינו בלתי מוגבל. "בהינתן האמור, אנו מבהירים כי פסק דיננו בעתירה דנן יינתן, ככל שהדבר יידרש, בתחילת שנת המשפט הבאה עלינו לטובה", כלומר בספטמבר.
ההתנסחות העדינה כביכול אינה יכולה לחפות על המהלך הכוחני. השופטים כותבים בציניות שרצונו של לוין להגיע להסכמה "לא הסתייע". אכן, הסכמות לא הושגו, אך בעיקר משום שלשופטי העליון לא היה כל אינטרס להגיע להסכמות. איזו סיבה יש לזרוע אחת של בית המשפט, השופטים חברי הוועדה, להתפשר, אם במקום לוותר הם יכולים בעזרת הזרוע השנייה, חברי ההרכב הדן בעתירה, לכופף את ידו של השר?
תחת מעטה של נימוס ציני ממשיך בית המשפט העליון לבצר את כוחו ולרמוס את שאר רשויות השלטון. לוין ייאלץ כנראה להיכנע להם, לא תישאר לו ברירה, אך ניצחונם יהיה ניצחון פירוס. החלטת השופטים סודקת עוד סדק בחומת בית המשפט, ומגבירה את הזעם כלפיו בחוגים רחבים. הזעם יגיע לנקודת הרתיחה, ואז שום פסק דין לא יוכל להציל את בית המשפט. כשזה אכן יקרה, לאו דווקא בעוד שנים רבות, שופטי העליון עוד יתגעגעו למתינות ולאיפוק הממלכתי של יריב לוין ושמחה רוטמן.
