ותיקי פעילי הר הבית מסתובבים בו מאז תשעה באב האחרון בשיכרון חושים, מאושרים ולא לגמרי מאמינים. עשורים ארוכים של מאבק למען חופש הפולחן היהודי בהר, מאבק שנרשמו בו אלפי עצורים ומעוכבים, נקטעו ביום הצום כשהמשטרה החלה לאפשר ליהודים לקיים מצווה מרכזית המתחייבת דווקא בהר – השתחוויה. לא הכול מושלם, כמובן. יהודים עוכבו ונעצרו בהר הבית בסיטונות גם בחציו השני של אוגוסט 2024 בגלל שלל עילות. זכויות יסוד של יהודים עוד נרמסות בידי המשטרה. ובכל זאת משהו מהותי מאוד השתנה בהר באב תשפ"ד.
והערבים? מפהקים בשעמום, כאילו אינם מבינים שמצופה מהם כעת להתפרע בזעם. כמה הילכו עלינו אימים לאורך השנים. ים של מלל מתלהם נשפך בידי בכירי גופי הביטחון הישראליים כדי להפוך מעשה יהודי תמים של השתחוויה ל"משחק באש", ל"צעד שיבעיר את המזרח התיכון", ל"סכנה חמורה לשלום הנפש והרכוש", כפי שנכתב אינספור פעמים בצווי ההרחקה.
עד כמה התמורה מהפכנית? מהפכנית עד מאוד. כדי להבין את גודל הדרמה צריך להרחיק מבט אל עומק העבר. חופש פולחן מסוים ניתן ככל הנראה ליהודים בהר הבית במהלך התקופה המוסלמית הקדומה, וליתר דיוק בשנים 638־813 ו־970־1099. בסוף התקופה ההיא, בית הכנסת המרכזי של ירושלים – אשר כונה "המערה" ומוזכר בגניזה הקהירית – שכן מתחת לפני הקרקע בחלקו המערבי של הר הבית. קודם לכן, בראשית התקופה המוסלמית הקדומה ניתנה ליהודים רשות להתפלל בחלקים אחרים של ההר מעל לפני הקרקע, אולם לא ברור באיזה היקף היה האישור הזה ועד כמה נוצל בידי היהודים.
הצלבנים (ששלטו בירושלים בשנים 1099־1187) אסרו כליל על עליית יהודים להר ואף על כניסתם לעיר, למעט חריגים מעטים. לאורך יותר מ־600 שנות שלטון הממלוכים והעות'מאנים, בין סביבות 1250 לאמצע המאה ה־19, יהודים (ונוצרים) לא הורשו לעלות להר, והאיסור נאכף לא פעם באמצעות הוצאה להורג של העוברים עליו. גם כשעליית היהודים הותרה היא הייתה נתונה להגבלות קשות ביותר, ולבסוף, מתרפ"ט ועד ששת הימים, נאסרה בחסות הכובשים הבריטים והירדנים.
המצב הזה לא השתנה דרמטית גם בתשכ"ז. כבר ביום שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים דאגה הממשלה להסיר מכיפת הסלע דגל ישראל שהניפו כמה צנחנים זריזים ולהשיב במהירות את המקום לשליטת הווקף. בתחילה רצו בממשלה לאסור כליל כניסת יהודים למתחם, ואחר כך התירו עליית יהודים להר ובלבד שלא יתפללו במקום.
בעשורים הבאים נדחקו רגליהם של יהודים – בפרט שומרי מצוות – מהאתר. מעטים מהם עלו אליו, מעטים בכלל עסקו בו. המדינה ורשויותיה עשו רצח אופי לשומרי מצוות שהתעקשו בכל זאת להגיע למקום הקדוש בעולם. כך גם הרבנות הראשית והתקשורת. המדינה עשתה הכול כדי שיהודים חובשי כיפה לא יחצו את סף המתחם.
רק בשנים האחרונות המצב משתנה, בזכות מאבק סיזיפי של מתי מעט שנשכבו על הגדר והפכו לרבים. מספר היהודים המעפילים אל ההר עלה בהדרגה מכ־5,000 ב־2009 לכ־50,000 ב־2022, ונראה שב־2024 יישברו כל השיאים. ביום אחד בלבד, תשעה באב תשפ"ד, עלו להר הבית יותר יהודים מאשר עלו בחצי משנת 2009.
תשעה באב תשפ"ד מזכיר במידה רבה את תשעה באב תשכ"ז. ביום הצום ב־1967 עלה הרב הצבאי הראשי שלמה גורן עם קהל נאספים יהודים להר הבית, והם התפללו בו מנחה, כולל קריאה בתורה בדרום ההר. בידיעות אחרונות דווח ש"כאשר הגיעו בתפילת עלינו לשבח למילים 'ואנחנו כורעים ומשתחווים' כרע הרב גורן והשתחווה כדרך שנהגו במקדש… עם תום התפילה תקע הרב גורן בשופר בהר".
הארץ רעשה. כל צמרת המדינה – כולל הרבנים הראשיים ושרי המפד"ל – יצאה מגדרה כדי לגנות את הרב גורן, ממש כפי שנהגו באיתמר בן־גביר 2024. בעיתון טרחו לציין ש"לא נמצא אפילו שר אחד שלימד סנגוריה על המעשה". ועדת השרים הרלוונטית התכנסה כבר למחרת כדי לשבש תפילת המונים שהרב תכנן לקיים בהר בשבת נחמו, כעבור ימים אחדים. ראשי המדינה חששו שמאות אלפים ייעתרו לקריאתו של הרבצ"ר. משעלו בתוהו המאמצים להניא את הרב גורן מתוכניתו, הודיע שר הביטחון משה דיין לקול ישראל – כביכול בשם הרב גורן – על ביטול התפילה ההמונית. הממשלה החליטה, החלטה יחידה בנושא מאז ועד היום, ש"כאשר יעלו יהודים להתפלל בהר הבית תפנה אותם המשטרה לכותל המערבי".
מכאן והלאה חדל הרב גורן כמעט כליל ממאמציו בעניין. ניכר שהתייאש מהאפשרות לחולל שינוי. רשויות המדינה הצליחו לשבור אפילו אותו. כעבור שנים, בהיותו רב ראשי, העריך שאפילו סילוק שלט הרבנות המוצב במבואת האתר, שטוען שנאסר לעלות לרחבת ההר, הוא למעלה מכוחותיו.
את הכתרים להצלחת השינוי כעת יש לקשור כמובן לראשו של השר לביטחון לאומי, שמזוהה כיום יותר מכל אחד אחר עם הדרישה היהודית־דמוקרטית להפסקת האפליה – דרישה מתבקשת כבר מזמן. אולם האמת ניתנת להיאמר, אלפי היהודים שהשתחוו בהמוניהם בהר בתשעה באב, ששרו שם בקולי קולות "ממקומך מלכנו תופיע", "אני מאמין" ו"עם ישראל חי", הרחיקו לכת גם מעבר למה שבן־גביר כיוון לו. ובעיקר: מדיניות השר לא הייתה מכריעה את זו של ראש הממשלה, ראש שב"כ, הרבנות הראשית וחזית של ראשי מדינות בעולם כולו – ללא הגיבוי הציבורי ההמוני שהוענק לבן־גביר בשטח. המשטרה נאלצה ליישר קו בחירוק שיניים וכמי שכפאה שד.
הרב יצחק ברנד, רב חרדי־ציוני שהוא ממובילי העלייה להר כיום, הסביר פעם את ההיגיון בהתנגדות המרה, הבלתי מידתית בעליל, שנשמעת מתוך בית המדרש ביחס לעלייה למקום הקדוש – ממסרים בערבית המודפסים ביתד נאמן ועד לפנייה ישירה לאויב מפיותיהם של רבנים בכירים. יהודי שעולה להר בהתאם לדרישות ההלכה, מסביר הרב ברנד, מטיל בלא משים עול כבד על צווארם של מי שבחרו מטעמיהם לעמוד מנגד ולהותיר את ההעפלה אליו לימות המשיח. כל אדם כזה משדר בעצם עלייתו שהנמנעים מכך מתחמקים מחובותיהם הדתיות ומסירים מעצמם אחריות. המצפון המייסר מחייב לתאר את העולים להר כחוטאים, כדי להשתיק את התביעה המעיקה שהוטלה לפתחם ותוך השלכה פסיכולוגית ברורה.
זה נכון גם לגבי חילונים המתנגדים בתוקף לפולחן יהודי במתחם. הם אינם מפחדים מהתגובה הערבית להשתחוויה כמו שהם מחכים לה ונתלים בה, במטרה לדכא באמצעותה את הצד הדתי בוויכוח רב הדורות בעניין אופי המדינה. אם בהר הבית יתקיים פולחן יהודי חופשי, הם מבינים היטב, מדינת ישראל תשנה את אופייה מקצה לקצה. היא לא תוכל עוד להמשיך להיות חילונית ומנוכרת, וזה מפחיד.
ההשתחוויה המתחדשת בהר מעוררת תקווה שזה רק עניין של זמן עד שהפולחן היהודי בהר יהיה חופשי לגמרי: עם תפילין, טלית וסידור, שופר בראש השנה, לולב בסוכות וקורבן פסח בערב הפסח. ובעצם נראה שהתפילה ההמונית שביקש הרב גורן להקהיל בהר לא בוטלה, רק נדחתה קצת: היא עתידה להתקיים באיחור של 57 שנים בתשפ"ד או לכל המאוחר בראשית תשפ"ה.
אם השר בן־גביר יאזור כוח ויוסיף לעמוד איתן מול הלחצים הפנימיים והבינלאומיים הכבירים, התמורה הקטנה־גדולה הזאת עוד עשויה להתברר כקדימון בלבד להתרחשויות מסעירות בהרבה.
