למחרת תחילתו של התמרון הקרקעי ברצועת עזה, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, התקשרתי לאמי משטחי הכינוס בעוטף עזה ושאלתי לשלומה. "כולם בקבוצת הוואטסאפ של ההורים מאוד מודאגים, אבל אני דווקא קצת שמחה שהבן שלי חזר לחבל עזה", היא אמרה. המילים הללו מבטאות את הרגשות המעורבים של לא מעט מהתושבים שגרו בגוש קטיף עד קיץ 2005, והשנה חזרו לראות את לוחמי צה"ל באזורים שהם פונו מהם.
לפני 19 שנה, ביום הפינוי מנצרים, ישבתי בפעם האחרונה על הספה בסלון הבית שלנו. החיילים מכוח הפינוי חיכו בחוץ, ואחרי טקס הפרידה מהבית אמרו לנו שגם לגוש עציון חזרו אחרי 19 שנה. הייתי אז בן שמונה ו־19 שנה נשמעו זמן רב מדי. כעת, 19 שנה חלפו.
בשמחת תורה האחרון שהיתי ביישוב בני־נצרים שהקימו חלק ממפוני נצרים, ושבו מתגוררים הורי כיום. התעוררתי בבוקר מאזעקות בלתי פוסקות וממטחי טילים. אחרי ההלם הראשוני הבנו שאנחנו, כמו כל תושבי עוטף עזה, נמצאים תחת מתקפת חמאס. המחבלים שהיו אמורים להגיע ליישוב נבלמו בידי לוחמי צה"ל, אך המפות שנמצאו על גופותיהם הראו את הדרך לבני־נצרים.
כמו רבים אחרים הוקפצתי לשירות מילואים, וכמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה חזרתי לרצועת עזה כלוחם הנדסה. במהלך הלחימה לא היה לי זמן לחשוב על הבית שגדלתי בו. זו גם לא הייתה המשימה. התמקדנו בתקיפה, בהשמדת בתי מחבלים, באיתור מנהרות בעזרת הדי־9, ובתקווה להביא קצה חוט בנוגע לחטופים שמוחזקים ברצועה. אבל מעת לעת קיבלנו תזכורות לחיים שלבלבו פה לפני שנים לא רבות. אחת מהן הייתה "ציר נצרים": החלטת צה"ל לבתר את הרצועה לשניים ולהקים בסיס על אדמת היישוב שגדלתי בו.
לפני כשבועיים קיבלנו תזכורת פיזית לבית אשר נחרב. בשבוע שצוינו בו 19 שנים לעקירת נצרים, פלוגת צמ"ה של אוגדה 252 יצאה לפעילות מבצעית סמוך לחורבות נצרים, כחלק מפעילות צה"ל להרחבת הציר שנועדה למנוע ממחבלים לפגוע בכוחות השוהים בשטח. מפעיל באגר מפלוגת הצמ"ה שחפר בחולות כדי לפגוע בתשתיות טרור הבחין לרגע בכיתוב בעברית, ובין ההריסות מצא את שלט הכניסה ליישוב נצרים. השבוע הגיעו החיילים הנרגשים למושב בני־נצרים, ובטקס לציון 15 שנה להקמת היישוב העניקו את השלט לוותיקי נצרים, שחווים את המלחמה הנוכחית כתושבי עוטף עזה.
"נצרים הוקם כחלק מתוכנית חמש האצבעות, ובסלנג של אנשי גוש קטיף הוא כונה 'אצבע בעין לתושבי עזה', אבל בעצם הוא היה יותר אצבע א־לוהים", אמר אבי, אסף ירחי, בטקס העברת השלט. "לפני עשרים שנה חייל מילואים שעמד בכניסה לנצרים, סמוך לשלט הזה ממש, שאל אותי: למה אתם גרים פה? לכו תיישבו את גבול מצרים, שכמעט שומם מקיבוץ כרם שלום ועד אילת. עניתי לו שנקים יישובים גם בגבול מצרים, ובאמת יצא שהקמנו גם את נצרים בגוש קטיף וגם את בני־נצרים בגבול מצרים. הבאגר האחרון שהיה בנצרים הרס את בתי היישוב, והבאגר היום מצא את השלט של נצרים. כל מה שקורה לנגד עינינו הוא אצבע א־לוהים".
בהמשך נשא דברים אחד מלוחמי הצמ"ה שמצאו את השלט. "זכינו להיות חלק מדור הגאולה", אמר. "בכל פעם אני אומר לעצמי שאני לא יודע למה דווקא אנחנו זכינו לקיים את הפסוק 'יהפוך ה' א־לוהיך לך את הקללה לברכה'. זכינו להביא לפה את החוליה החסרה בשרשרת, שנמצאה נידחת בחולות".
אנשי היישוב העניקו לו תעודת הוקרה, מתוך הערכה רבה על השבת השלט, ובהודיה "על אומץ ליבך בכל מלחמת חרבות ברזל".
בהמשך היום כתבה אמי צורית ירחי בקבוצה המשפחתית לנו, ילדיה שפונו איתה מהבית ההוא: "בתום 19 שנים של געגוע, השלט של היישוב נצרים, שנמצא ברצועת עזה, סוף־סוף חזר לידיים שלנו, לבני נצרים. השלט הזה הוא לא רק מתכת עם אותיות – הוא סמל לזיכרונות, לתקווה ולשייכות שלנו לחבל עזה. בכל השנים שחלפו, השלט הזה חיכה לחיילים שלנו, לאנשי נצרים; חיכה בשקט, סמוך לעזה, וכאילו מסר לנו מסר ברור – גם הוא, כמו רבים מאיתנו, חיכה ליום שבו נחזור לנצרים.
"זהו אות לכך שהיישוב נצרים עדיין חי בלבבות שלנו, ושיום אחד הוא ייבנה מחדש, והבנים ישובו לגבולם. השלט הזה הוא תזכורת לכולנו שיש מנהיג לעולם, ושאדמת נצרים מחכה לנו. אנו בבני נצרים נשמור את השלט הזה כהבטחה להמשך ההתיישבות, ובאמונה שמדינת ישראל תחזור ותיישב את חבל עזה".
זהו לא השלט היחיד שנמצא השנה. ביום הגירוש, כחלק מהכאוס, בני משפחתי לא הספיקו לקחת איתם את שלט הכניסה לביתנו, ובשונה ממשפחות רבות עזבנו את נצרים בלי התזכורת הזאת. בעיצומו של החורף, בזמן שנלחמתי בחאן־יונס, יצר איתנו קשר קצין מילואים שמצא את שלט הכניסה לביתנו בבית של איש חמאס בצפון הרצועה. זה היה מלבן עץ לא גדול, שעדיין אפשר לזהות בו את השם "ירחי". גם השלט הזה מצא את דרכו אלינו.
רצועת עזה מופיעה בחדשות בשבועות האחרונים בהקשרים של בשורות קשות על לוחמים שקיפחו את חייהם בקרבות עם מחבלים, ובמסגרת ידיעות על דיוני המשא ומתן והשאלה האם לסגת שוב מציר נצרים כחלק מעסקת חטופים. אבל מציאוֹת קטנות בין החולות מזכירות לנו בקיץ ה־19 לחורבן הבית האישי שלנו שרצועת עזה היא לא רק אזור מלחמה. לפני שני עשורים גרו שם אלפי ישראלים. אני עצמי נולדתי שם, למדתי בבית הספר, שחיתי בבריכת השחייה המקומית. רצועת עזה היא לא רק שדה קרב אלא גם חבל ארץ שהיה שייך לנו, ואנחנו עדיין שייכים אליו.
