1. האינטרסים של שר האוצר ויו"ר ארגון המורים
בניגוד למיתוס, רוב מוחלט של שנות הלימודים נפתחות במועדן. נכון, בהרבה מקרים מלווים את פתיחת השנה איומי שביתה, אך כמעט בכל השנים העניינים מסתדרים בדקה ה-90. למה? כי לאף אחד אין אינטרס ששנת הלימודים תיפתח בשביתה. הממשלה יודעת שהורי ישראל מעוניינים לראות את ילדיהם הולכים לבית הספר ב-1 בספטמבר וכועסים מאוד כשזה לא קורה, והארגונים היציגים של המורים יודעים גם הם שהציבור לא סולח כל כך מהר למורים ששובתים. אגב, הארגונים יודעים גם שהמורים החברים בהם ממש לא אוהבים לשבות. מורים, על אף התדמית הלא טובה שדבקה בהם, אוהבים ללמד ושונאים לשבות. אחרי חודשיים של חופש הם בעיקר רוצים לחזור לכיתות, בטח לא להישאר בבית ולא לקבל שכר על ימי החופש הכפויים הללו.
אז למה הפעם זה אחרת? התשובה מתמקדת בשני אנשים: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ויו"ר ארגון המורים רן ארז. ארז, אחד משועלי הקרבות הותיקים ביותר בעולם יחסי העבודה במדינת ישראל זיהה שני דברים: ראשית, לראשונה מזה שנים מישהו באמת מאיים לכרסם, גם אם כרסום קטן מאוד בשלב זה, ביציבות העבודה המאורגנת במערכת החינוך. בחסות המשבר הקשה בגיוס כוח אדם להוראה, לראשונה ניצב ארז מול דרישה חד משמעית של שר האוצר לאפשר העסקה של מורים "רגילים" בחוזים אישיים. הדבר השני שרן ארז זיהה הוא שלהבנתו שר האוצר סמוטריץ', שמאיים עליו, נמצא כרגע בנקודת שפל פוליטית. מפלגתו של סמוטריץ' אמנם התאוששה בחלק מהסקרים, אך עדיין לא התבססה ביציבות מעל אחוז החסימה, ולכן ארז מקווה שיהיה קל יותר להכניע את השר הסורר. שביתה היא אמנם נשק יום הדין, אך מבחינתו יום הדין בהחלט כאן מצד אחד, ומצד שני הניצחון אפשרי.
סמוטריץ' מצידו מודע למצבו הפוליטי, אך המסקנה שלו מכך הפוכה בדיוק מזו של רן ארז. סמוטריץ' משוכנע בשני דברים: הראשון הוא שמה שמערכת החינוך זקוקה לו כעת בעיצומו של משבר כוח אדם עמוק הוא בראש ובראשונה גמישות ניהולית רבה יותר בהעסקה ובשכר, והשני הוא שניצחון מתוקשר על רן ארז הוא בדיוק מה שנחוץ לו כרגע על מנת לאושש את מעמדו בזירה הציבורית. בשאלה האם סמוטריץ' צודק בהתעקשותו על נושא החוזים האישיים נדון בהמשך, אך בהערכה הפוליטית שניצחון על רן ארז יעניק לו נקודות בשדה הפוליטי הוא צודק ללא ספק. שר האוצר זקוק להישג משמעותי בזירה האוצרית כמו אוויר לנשימה, ורן ארז משחק היטב לידיים שלו. סמוטריץ' גם יודע שבניגוד לשביתה בבתי הספר היסודיים ואפילו בחטיבות הביניים, שביתה בתיכונים יוצרת הרבה פחות לחץ ציבורי על הממשלה, משום שילד בכיתה י' שאין לו בית ספר לא זקוק לבייביסיטר, וממילא מי שאליו יופנה הלחץ הגדול הוא דווקא רן ארז, שהמורים שלו מאוד לא ישמחו לשבות שביתה ארוכה. להערכתו, תוך יומיים-שלושה מי שימצא את עצמו במצוקה יהיה דווקא רן ארז, וברגע הזה ניתן יהיה להגיע להישגים מולו.
2. ההבנה החינוכית של משרד האוצר
לב המחלוקת הוא כאמור החוזים האישיים במערכת החינוך. במשרד האוצר משוכנעים שזהו הגביע הקדוש. המהלך הדרמטי שיצליח לעצור את הסחף, לשפר את מצב כוח האדם במקצוע ההוראה, למשוך מורים טובים ומנגד לשפר את הגמישות ולאפשר למערכת להיפטר ממורים גרועים. הנימוקים בעד המהלך נשמעים טובים, ומשבר כוח האדם במערכת הוא באמת דרמטי, תשאלו כל מורה ובטח מנהל שאתם מכירים והוא יאשר את הדברים. אך העובדה שהמשבר אמיתי אינה אומרת בהכרח שהתרופה תועיל למחלה. למען האמת, למשרד האוצר יש רקורד מרשים מאוד של רפורמות שנועדו כביכול לשפר את מצבה של המערכת והתגלו בפועל ככישלון גדול (ויש אומרים שאף הביאו את מערכת החינוך בפועל למשבר כוח האדם הקשה כל כך שבו היא נתונה כעת).
כן, רפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", אני מדבר עליכן. הצד השווה בשתי הרפורמות הללו הוא שמי שהגו אותן היו אנשי משרד האוצר, והן לא צמחו מתוך מערכת החינוך. הרעיון על פניו נשמע ברגע הראשון יפה: המורים ישהו בבית הספר יותר שעות, יעשו במהלכן גם את כל הדברים שעד אז הם עשו בבית (הכנת שיעורים, בדיקת מבחנים, שיחות טלפון ופגישות עם הורים וכו'), וייתנו גם כמה שעות הוראה תומכת פרטנית. המשרה שלהם "תשודרג" ממשרת הוראה של 24-30 שעות הוראה שבועיות למשרה של 36-40 שעות שעון, הם יחתימו כרטיס ובתמורה ישודרג שכרם באופן ניכר – אמנם התוספת לא תהיה בפרופורציה לתוספת השעות, ודאי לא אם מחשבים את התוספת באופן אמיתי, ועדיין השכר יעלה באופן דרמטי. נשמע טוב? בהחלט על הנייר, אך בחיים האמיתיים התברר שמדובר ברעיונות מוצלחים הרבה פחות משנדמה.
נתחיל ממה שלא עבד ברמת היישום: הרעיון שמורים יצליחו להכין שיעורים ולבדוק מבחנים בבית הספר היה ללא ספק לב רפורמת "עוז לתמורה" (ב"אופק חדש" זה היה הרבה פחות מרכזי). אולם גם במערכת החינוך וגם במשרד האוצר הבינו שבשביל שזה יעבוד צריך לשנות מהיסוד את סביבת העבודה בבתי הספר. אי אפשר להכין שיעורים ולבדוק מבחנים בחדר מורים הומה, חייבים בשביל זה הרבה פינות עבודה אישיות, שקטות, שבהם מורה יוכל לעבוד בנחת על משימותיו, לשוחח בפרטיות עם הורים על סוגיות חינוכיות הקשורות לילדיהם ועוד. גם הרעיון של ביצוע "שעות פרטניות", כלומר שעות למידה של מורים עם תלמידים בודדים או בקבוצות קטנטנות (שנמצא בלבן של שתי הרפורמות) נשמע יפה, אך דרש מרחבים מתאימים בבתי הספר שיאפשרו את ביצועו. לאור זאת כללו ההסכמים התחייבות של משרד האוצר לתקצב באופן נרחב בינוי מתאים בכלל בתי הספר במדינת ישראל.
אלא שהתחייבויות לחוד וביצוע לחוד. התקציבים פשוט לא הוקצו, ותנופת הבינוי נדחתה משנה לשנה עד שהתמוססה סופית. בנוסף, גם עצם המחשבה שניתן להעביר בקלות פעילויות תומכות הוראה מהבית לבית הספר ולהקצות להן שעות מוגדרות, התבררה ככזו שרק מי שאינם מורים פעילים (במשרד האוצר, ולמרבה הבושה גם בארגון המורים) יכולים לחשוב שהיא תעבוד. הרי אין שום היגיון במחשבה שמורה יבדוק מבחנים שעה וחצי בשבוע. ישנם הרבה שבועות שבהם אין לו אפילו מבחן אחד לבדוק, ולעומתם ישנם שבועות שבהם הוא נדרש להקדיש לבדיקת מבחנים לא שעה וחצי אלא למעלה מ-15 שעות, שבוודאי לא ניתן לבצע רק בשעות השהיה שהוקצו לשם כך. וזו כמובן רק דוגמה. בפועל מורים נכחו בבית הספר הרבה יותר שעות, אך מספר שעות העבודה שאותן נאלצו להשקיע בבית לא פחת כמעט. השעות הפרטניות גם הן התרוממו באופן חלקי מאוד מסיבות שונות. בין היתר, היעדר הקצאה של משאבי ניהול, חוסר התאמה בין ההיצע לצרכים, וכאמור גם מחדל הבינוי. כך שבמרבית במקרים השעות הפרטניות הפכו לעוד שעות שהיה לא יעילות. התוצאה הייתה מורים מתוסכלים מכך שבבית הספר יש להם הרבה שעות לא מנוצלות (שעות שהיה שהתנאים לא מאפשרים לנצל לעבודה יעילה, שעות פרטניות שלא מתרחשות ועוד) ובבית הם נאלצים לעבוד כמעט באותו היקף כמו בעבר.
אך הנזק לא התמצה בתסכול הפרקטי. הבעיה הקשה שהתפתחה היא הפיכתו של מקצוע ההוראה לאטרקטיבי הרבה פחות, מה שללא ספק הוא אחת הסיבות למה שהתגלגל להיות משבר כוח האדם הדרמטי שבו נתונה המערכת. הרפורמות הפכו את מקצוע ההוראה להרבה פחות אטרקטיבי לכמה אוכלוסיות שבעבר היו חלק מהשדרה המרכזית שלו. הראשונה, המרכזית ביותר, היא האימהות. בעבר, כאשר חלק ניכר מעבודת המורה, מבחינת שעות, בוצע בבית, הוראה הייתה מקצוע אידיאלי לאם. היא יכלה לחזור הביתה לילדים בשעה מוקדמת יחסית, ולהמשיך לעבוד בשעות הערב כאשר הבית נרגע. אם מורה מסיימת יום עבודה בשעה 16:00 אחר הצהריים כמו כל עובד אחר במשק, או אפילו בשעה 15:00, ונתקעת בפקקים עם כל עם ישראל, איזה יתרון נותר למקצוע ההוראה? מה הופך אותו למושך יותר ממקצועות אחרים (אם נניח לרגע בצד את תחושת השליחות)?
אוכלוסיה נוספת שפעם הייתה חלק משמעותי מכוח האדם בהוראה היו מורים בבתי ספר תיכון – בעיקר גברים אך גם נשים – שעבדו משרה וחצי ואפילו כפולה. בימים של טרום הרפורמות זה היה אפשרי, ונתן לאותם מורים שכר טוב תמורת עבודה רבה מאוד. הסידור הזה התאים לסוג מאוד מסוים של מורים אמנם, אבל אותם מורים נהנו מאוד ופעמים רבות גם תלמידיהם נהנו (בעיקר משום שהסידור הזה הוצע בדרך כלל למורים הטובים יותר, כך שיותר תלמידים זכו ליהנות משיעוריהם). רפורמת "עוז לתמורה" לא רק הפכה את הסידור הזה לבלתי אפשרי מבחינה מעשית, היא גם אסרה עליו באופן רשמי. המשרה של מורים הוגבלה, והגמישות שסייעה גם למורים וגם למוסדות פחתה מאוד.
לשתי האוכלוסיות הללו צריך להוסיף אוכלוסיה קטנה יותר אך משמעותית מבחינת האיכות: מרצים בדרג הנמוך באקדמיה, דוקטורנטים ודוקטורים, שהשלימו הכנסה ותעסוקה במערכת החינוך התיכונית, בזכות הגמישות של מבנה ההעסקה הישן, ותרמו לתלמידיהם רבות. כיום הקבוצה הזו נעלמה ברובה מהמערכת, בגלל חוסר הכדאיות שיוצר מבנה ההעסקה על פי הרפורמה.
ועל כל אלו חשוב לציין שהרפורמות שתיהן באו לעולם בדיוק ברגע הלא נכון בהיסטוריה של עולם העבודה. שנים בודדות לפני שעולם התעסוקה כולו החל לעבור לשיטות העסקה גמישות, היברידיות, שמבוססות על הרבה יותר עבודה מהבית והרבה פחות עבודה במקום העבודה. לא לחינם אפילו הרפורמות עברו בשנתיים האחרונות הגמשה בהקשר הזה, עם ההמצאה הבלתי נתפסת "שעות שהיה מהבית", יצור כלאיים שבא לעולם כתוצאה מהפנמה של חלק מהאבסורד.
לתלות את כל משבר כוח האדם בהוראה בשתי הרפורמות הללו זו ככל הנראה הגזמה. למצוקה המחריפה יש כמה וכמה סיבות. אך ללא ספק הרפורמות נמצאות אי שם בצמרת הטבלה. משום מה, הכישלון של שתי הרפורמות הללו, שהורתן ולידתן ביוזמות של משרד האוצר, לא מביא את אנשי המשרד ואת השר העומד בראשו לקצת יותר צניעות בבואם ליזום רפורמה נוספת בתחום הזה של העסקת מורים. האם "חוזים אישיים" באמת יצליחו להביא למערכת את הטובים והמוכשרים, או ששוב נגלה שהכוונות הטובות והיוזמות החדשניות מביאות בכנפיהן נזק כבד?
3. מאבק שליטה שמתחפש למאבק זכויות
מנגד, חשוב להגיד משהו על הקמפיין השקרי של יו"ר ארגון המורים רן ארז. היו"ר הוותיק, שמחזיק בעמדת הכוח לא בגלל תמיכה גורפת של המורים, אלא בעיקר בגלל יצירת מנגנון פסאודו-דמוקרטי שכל מטרתו שימור השליטה שלו בארגון, לא בוחל בשום טקטיקה מלוכלכת במאבקים שאותם הוא מנהל בפנים ובחוץ.
הידעתם, למשל, שאסור למורים החברים בארגון להקים סיעה או קבוצה בתוכו שמטרתה לנסות ולאתגר את שלטון היחיד של רן ארז בארגון היציג שלהם? "לא תותר התארגנות מגזרית ו/או מפלגתית ו/או סיעתית ו/או כל התארגנות על בסיס קבוצתי בתוך הארגון. בכל מקרה לא יותר גיוס כספים לצורך מימון התארגנות שכזו", קובע סעיף 6.3 לתקנון. הסעיף נוסף אחרי ניסיון ההתארגנות של קבוצת "רוח חדשה בארגון המורים" בשנים 2009-2010, שמטרתה הייתה החלפת רן ארז ושינוי פניו של הארגון. המורים הצעירים והאידיאליסטיים שהרכיבו את ההתארגנות ניגפו בפני שיטות העבודה של רן ארז, שבחסות תקנון בחירות מורכב וסבוך חיסל כל סיכוי להחלפתו. אך ארז לא לקח שום סיכון, ודאג לשנות מייד את התקנון כך שמעתה והלאה אפילו עצם הניסיון להתארגן להחלפתו ייאסר.
גם בעימות הנוכחי לא בוחל ארז בטקטיקות מלוכלכות בקמפיין שאותו הוא מנהל נגד משרד האוצר. אחת הבולטות והמרגיזות ביותר היא הטענה שאותה הוא מפמפם בלי סוף, לפיה משרד האוצר מעוניין באמצעות החוזים האישיים להפוך את מורי ישראל ל"מורי קבלן". ובכן, במילה אחת פשוטה: שקר. בשתי מילים: בדיוק ההפך. כל מי שמעט מכיר את מערכת החינוך הישראלית יודע שכבר שנים היא מלאה במורי קבלן, בכל הרמות ובכל הגילאים. משרד החינוך מפעיל עשרות תכניות חינוכיות באמצעות קבלנים, עמותות וארגונים שנותנים למשרד שירותים ומעסיקים "מורי קבלן", בתנאי העסקה הרבה פחות טובים ממורים רגילים במערכת ובלי שום קביעות. זה אף פעם לא הפריע לארגון המורים בראשותו של רן ארז ולא להסתדרות המורים, כיום בראשותה של יפה בן דוד. עובד בחוזה אישי הוא בשום אופן לא "עובד קבלן", גם אם הוא מורה. בדיוק להפך – הוא עובד בהעסקה ישירה, שמקבל את כל הזכויות של עובד בהעסקה ישירה. ההבדל היחיד בינו ובין מורה שאיננו עובד בחוזה אישי הוא הכפיפות ליחסי העבודה הקיבוציים, כלומר התלות בארגון המורים לצורך הסדרת יחסי העבודה.
וזו בדיוק הנקודה: המאבק של רן ארז הוא מאבק שליטה שמתחפש למאבק על זכויות. מה שמטריד את רן ארז הוא החשש שארגון המורים ייחלש, והעבודה המאורגנת תיפגע. לעבודה מאורגנת יש יתרונות וחסרונות למעסיקים ולמועסקים. יש רק גורם אחד שעבורו שאלת העבודה המאורגנת היא עניין של להיות או לחדול – ארגוני העובדים. בלי עבודה מאורגנת – אין ארגון.
השאלה אם לשלב חוזים אישיים במערכת החינוך היא עניין כבד משקל. ישנם יתרונות לחוזים אישיים וגם חסרונות לא מבוטלים. המחשבה שמדובר בפתרון קסם להבראת המערכת היא איוולת. בכלל לא בטוח שחוזים כאלו באמת ישפיעו בדרך שבה משרד האוצר מאמין שהם ישפיעו (קצת צניעות, כבר אמרנו?). אבל הדרך הנכונה היא כמובן לדבר על זה. אולי ללכת לניסוי של מספר שנים, לערוך פיילוט בהיקף קטן ולמדוד את תוצאותיו, אולי לנסות מודל אחר. מה שבטוח הוא שבמצב הנוכחי של המערכת נדרש מעשה נועז ואמיץ, אי אפשר יותר להפטיר כדאשתקד ולא לעשות כלום. חוסר הנכונות של רן ארז אפילו לדון על הנושא של חוזים אישיים לא נובע מדאגה למורים אלא מדאגה לארגון המורים. מבחינת ארגון המורים עבודה לא מאורגנת היא אסון, עניין של להיות או לחדול, וזו (ואך ורק זו) הסיבה שארז מתעקש "להרוג את הג'וק הזה כשהוא עוד קטן" (כמאמרו של הנשיא בדימוס ברק בהקשר שונה לחלוטין).
4. שר החינוך בורח ממנהיגות
בנקודה הזו חובה להגיד משהו על הנוכח הנפקד באירוע הדרמטי הזה, שר החינוך יואב קיש. השר, שניהול מערכת החינוך מופקד בידיו, מתנהג כאילו הוא מהאו"ם, ועוסק בעיקר בניסיונות לפשר בין ארגון המורים לאוצר. דומה שליואב קיש, כמו גם לכמה מהשרים שקדמו לו, אין בכלל סדר יום משלו עבור מערכת החינוך. כאמור, מערכת החינוך הישראלית נמצאת בימים אלו במשבר קשה. לא צריך להיות איש חינוך כדי לשמוע על המצוקה הגוברת, על הקושי לגייס מורים ולמצוא מנהלים, על הדשדוש בהישגים ועל האתגרים החינוכיים העצומים ששנות הקורונה ושנת המלחמה הציבו בפני המערכת. לתלמידים שמתחילים מחר כיתה י"ב, למשל, הייתה מאז תחילת כיתה ז' שנת לימודים "נורמלית" מלאה אחת בלבד. אתם מבינים מה המשמעות של זה? מישהו יודע מה מצבם של רבבות תלמידים מפונים בצפון ובדרום שמוסדות האם החינוכיים שלהם סגורים כבר קרוב לשנה? מישהו מנהל את האירוע המטורף הזה בכלל? ומי שואל את עצמו איך מתמודדים עם האתגרים החינוכיים והפדגוגיים שניצבים בפני אלפי ילדים שהם עצמם או הוריהם נפגעו במלחמה, כאזרחים או כחיילים? שר החינוך נמצא באירוע הזה? הוא מנהיג את המערכת שתחת אחריותו או פשוט מתנהל בניסיון להינזק כמה שפחות מהקדנציה במשרד החינוך?
למערכת החינוך הישראלית בשנת 2024 אין הנהגה. זה עצוב אבל זו עובדה, לא תהייה או השערה. לשר החינוך אין עמדה משלו באירוע הנוכחי, והוא לא מתעקש להוביל את המערכת אלא נגרר על ידי הכוחות האוחזים בה ומושכים כל אחד לכיוון הנוח לו. נכון, כשר בלי תועפות אג'נדה קיש גם לא עושה נזקים גדולים, אבל ברגע הנוכחי למערכת החינוך הישראלית לא מספיק שר לא מזיק. עוצמת המשבר כזו שבלי מנהיגות של ממש המערכת פשוט לא תשרוד. היא תקרוס.
אם לשר קיש אין סדר יום משלו, שאותו הוא הביא "מהבית", זה בסדר גמור. איש לא מצפה מטייס ופוליטיקאי שיפתח אג'נדה כזו בין טיסה לטיסה, או בין דיון להצבעה בכנסת ובממשלה. קיש הוא אדם חכם, ואחרי שנה ו-8 חודשים מצופה היה שיספיק ללמוד את המערכת לעומק ולפתח תפיסת עולם סדורה לגביה. להיפגש, להתייעץ, לשים לידו את המומחים הטובים ביותר שבהם הוא נותן אמון, לגבש סדר יום ולהתחיל לקדם אותו. לא רק להגיב, גם ליזום. לעשות את שנדרש בכל החזיתות לשפר את מעמדם של המורים והמנהלים ולהחזיר את מערכת החינוך לתלם, לפני שהיא לגמרי יורדת מהפסים. עתידה של מדינת ישראל ייקבע בשדה החינוך לא פחות מאשר בשדה הקרב. חינוך איננו מותרות. בלי מערכת חינוך שקודם כל מתפקדת, מדינת ישראל תשקע מהר מאוד לתהום. השביתה בהקשר הזה היא רק סימפטום, וממש כמו בכל מה שנוגע אליה, לא נראה ששר החינוך נכון להתמודד ברצינות, ותוך לקיחת אחריות, עם האתגרים הניצבים בפני המערכת שעליה הוא מופקד.
