הממשלה בהחלט אחראית על מות החטופים, אבל לא יותר, ובהחלט לא פחות, מהאחריות שלה ל-7.10 בכללו. רוב רובה של האשמה שלה היא בכישלון של ביום עצמו, ופחות במה שהתרחש אחריו, לפחות לגבי החטופים.
ממשלת ישראל, צבא הגנה לישראל, וכל מי שהיה בתפקיד עם סמכות, נכשלו באופן טוטאלי בלחזות את המתקפה, ובלהיות מוכנים לה, או למעשה, לכל מתקפה גדולה, בטרם התרחשה, והביאו אותנו למצב בו יש עשרות רבות של ישראלים חטופים בידיו של אויב אכזרי.
היום שבו נרצחו כ-1200 ישראלים ונחטפו כ-200 הוא הבסיס לכישלון, ומשם הגענו למצב בו, אנחנו תלויים ברצונו "הטוב" של חמאס ברוב המובנים. כל מי שבוחן את ההתרחשויות אמור כבר מזמן היה להבין שרצון טוב כזה לא היה ולא יהיה. זו ליבת הכישלון האדיר. כל דבר שהוא מעבר לכך, הוא בעיקר פרי התסכולים שלנו, ופרי ההנחות הפוליטיות וההשקפתיות המוקדמות שלנו.
חמאס מסרב לכל עסקה בעקביות מאז חודש נובמבר. עם הפוגה ברמאדן או בלעדיה, עם פילדלפי או בלי פילדלפי, עם עיכובים בכניסה לרפיח ואחרי הכניסה לרפיח – בסוף, הוא מחזיק בחטופים, הוא זה שמחליט אם להשאיר אותם בחיים או לרצוח אותם, והוא, ברמה המיידית, היחיד שיכול לשלוט בגורלם. אם הממשל האמריקאי כבר אומר היום בפה מלא שהוא הסרבן, אין שום היגיון בלא להאמין לו.
התפיסה לפיה לנו, כמדינה, אין לפעמים פתרון במקרה בו קיים צד שני עם רצון לא פחות משלנו להשיג את הדבר ההפוך, היא בלתי נסבלת עבור הישראלי הממוצע. חמאס מחזיק בחטופים באופן שהופך את האפשרות לחילוץ צבאי לכמעט בלתי אפשרי. חמאס מחזיק בעמדות לגבי המשך המלחמה מול ישראל שהופכת עסקה מולו, בטח כזאת שלא כוללת ניצחון מובהק לארגון המרצחים שהוא, לכמעט בלתי אפשרית.
אלו שתי עובדות בסיס מתסכלות ועצובות, שחייבות לעמוד בבסיס כל דיון. לא הכל בידנו. לא הכל תלוי בחוזק רצוננו. אין זה אומר שאין צורך לעשות דבר – וישראל עושה, גם במו"מ שההצעות של ישראל כלפי חמאס הן מפליגות, וגם באמצעים צבאיים.
מותר לבקר, ומותר לטעון שהיה צריך לעשות עוד, אפשר לטעון שסעיף זה או אחר אינו ראוי להתעקשות, או שהלחץ הצבאי אינו מספק. אבל בסופו של דבר, אם ברצוננו להישאר חברה שפויה, חייבים להכיר בעובדת הבסיס: בשל הכישלון של ה-7.10, גורלם של החטופים, ככלל, אינו בידינו. חמאס ביצע חטיפת ישראלים בהיקף עצום כדי לשבור את החברה הישראלית פסיכולוגית, מתוך הכרת הרגישות שלה לחיי אדם, ולהביא לקריעתה מבפנים, ואולי אף לכניעה ללא תנאים במלחמה המתנהלת.
כשחמאס רואה את אופן הדיון הישראלי בנושא, את הקיטוב שגורם העיסוק בסוגיה, הוא מבחינתו משיג את מטרתו.
לחמאס אין אינטרס לשחרר את החטופים, וספק אם ניתן להפוך שחרור שלהם לאינטרס שלו, כשהוא מאמין שהחזקתם היא ערובה להישרדותו. מי שחטף אותם, מי שלא שחרר אותם, מי שרצח אותם כשחשש שהם ישוחררו, הוא חמאס. עלינו לזכור את זה תמיד. עלינו לדאוג לזה שגורלם של מאות ישראלים לא יהיה בידיו של ארגון טרור רצחני שוב לעולם. ועלינו לדאוג שארגון שביצע את הזוועה הזאת, במסגרת יום הזוועות של לפני עשרה חודשים לא יצא וידו על העליונה. אחרת, אנו עלולים למצוא את עצמנו מקיימים את הדיון האיום הזה פעם נוספת.
