הזרם הבלתי נגמר של הנרטיבים התקשורתיים המהללים (אי אפשר לתאר אותם אפילו כסיפורים), מאות המיליונים שהושקעו בעידוד פולחן אישיות באמצעות המדיה חברתית, והוועידה הדמוקרטית בנושא "שמחה" – כולן נועדו להפוך את קמלה האריס מסגנית נשיא לא פופולרית לאובמה שני. ונראה היה שזה עובד.
אפילו רפובליקנים רבים התנהגו כאילו הנשיאות של קמלה היא בלתי נמנעת. שמרנים, בשיחות פרטיות, היו מודאגים. שיטפון הנרטיב נכנס לראשם. ואז קמלה התיישבה לעשות את מה שהיא נמנעה ממנו מאז ההפיכה נגד ביידן – ריאיון.
בחלק הקצר של הריאיון ששודר, בו היא דיברה בקושי חצי מהזמן, כשסגנה טים וולז לצידה, קמלה הראתה מדוע אנשיה הרחיקו אותה מראיונות. קמלה היא לא אובמה. אין לה את הכריזמה, היוהרה, הנרקיסיזם והוודאות שגרמו לו להיראות כמו סלבריטי. היא שחקנית ספסל שמונתה לקפטן הקבוצה.
במקום להיות אסרטיבית, קמלה נראתה מאופקת, וישבה בצלו של וולץ, למרות שהוא לא דיבר הרבה. היא נשמעה עצבנית ודיברה בגיבובי מילים חסרות משמעות שלא ממש ענו על השאלות.
התקשורת חוגגה שבמהלך הריאיון המלטף, קמלה לא ביצע שגיאות חמורות. העניין הוא שכל הריאיון, שהתקיים בסביבה הידידותית ביותר, היה טעות. קמלה הרסה את ניצחונה הבלתי נמנע, שהמפלגה שלה השקיעה כל כך הרבה זמן ומאמץ בהבטחתו. היא נשמעה שבירה ולא בלתי נמנעת. פרח עדין שלא יכול להיחשף לציבור יותר מדי.
אמרתי בעבר שקמלה הוא השילוב הגרוע ביותר של הילרי קלינטון ואובמה. ושוב זה הוכח כנכון. בראיון הזה לא הייתה לה שום דבר מהחוצפה או האסרטיביות של הילרי, ובמקום זאת – הייתה לה מנה גדושה מחוסר היכולת שלה לספק תשובות משמעותיות. כמו אובמה, היא הסתמכה על פוליטיקת זהויות, אבל שלא כמוהו, היא לא הצליחה להפוך את זה ליתרון.
באופן כללי, קמלה נתפסה שבירה, מתחמקת, חסרת ביטוי ואפילו ברמה החזותית, מסתתרת. היא המשיכה להביט למעלה במקום קדימה, היססה ונראתה לא מוכנה לעסוק באופן מלא במה שכל פוליטיקאי ברמתה התמודד איתו עשרת אלפי פעמים. התורמים ישימו לב, והם לא ישמחו.
