״אִסמַע יַא זַלַמֶה״, אמר לי אסמאעיל ממזרח ירושלים כשהתיישב לידי, ״אתה יודע מה השורש של כל הסכסוך הזה? אתה רוצה לדעת מתי יהיה שלום?״
״ספר לי״, השבתי בהתלהבות. הניצוץ בעיניו הוביל אותי לחשוב שהוא יחדש לי משהו, או יגלה לי דבר מה חשוב. הוא הסתכל עליי במבט חודר ואמר לי בשיא הרצינות: ״כשהציונים יפסיקו לעלות לאל־אקצה שלנו, אז לא יהיו יותר בעיות״. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מרוב אכזבה. ״אתה באמת חושב שזה השורש של כל הסכסוך הזה?", מחיתי, "חשבתי שאתה הולך להגיד משהו עמוק״. הייתי מתוסכל. ״וואלה, נשבע לך. זאת האמת״, הוא קפץ, ״אם הם יפסיקו לנסות להשתלט על אל־אקצה שלנו, הכול יהיה בסדר".
במשך שנה נפגשתי עם אסמאעיל פעמיים בשבוע במסגרת קורס מורי דרך בירושלים. הייתי אז בן 28, נשוי ואב לשתי בנות קטנות וחמודות. אסמאעיל ואני היינו רגילים לשוחח על נושאים עמוקים, ובלי פחד או בושה להגיד את מה שאנחנו חושבים. היינו פתוחים וסקרנים לשמוע זה את דעותיו של זה, ותמיד היה כבוד הדדי בינינו, גם אם לא הסכמנו זה עם זה.
״אני ממש לא מסכים איתך", אמרתי לו נחרצות. "הבעיות בינינו לא התחילו כשיהודים עלו להר הבית. הן גם לא התחילו ב־1967 ולא ב־1948 ואפילו לא אחרי הצהרת בלפור. המלחמה של האסלאם נגד היהדות קיימת כבר 1,400 שנה״.
אסמאעיל הסתכל עליי נבוך, כאילו דיברתי איתו בסינית. ״על מה אתה אתה מדבר? איזו מלחמה של האסלאם נגד היהדות?״, הוא שאל. ״לאסלאם אין שום בעיה עם היהדות. אנחנו כמוסלמים מכבדים את היהודים כעם הספר, זה אפילו כתוב בקוראן. הבעיה היא לא היהודים אלא הציונים״.
גלגלתי את עיניי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את ההבחנה הזאת בין "יהודים" ל"ציונים". ״יא חביבי״, השבתי לאחר נשימה ארוכה, ״אני יודע מה כתוב בקוראן על היהודים, אל תצבע לי הכול בוורוד".
*
"חלאס, יש לי פתרון לכל הבלגן הזה", אמרתי לאסמאעיל באחת הנסיעות הארוכות שלנו בקורס מורי דרך. היינו בדרך מירושלים לחרמון, אז היה לנו זמן לשרוף.
"אתם משתחווים כשאתם מתפללים, נכון? גם אנחנו. נכון שאתם אוכלים כבש בחג הקורבן? אז גם אנחנו אמורים להקריב ולאכול כבש. אז בואו נעשה את זה יחד בהר הבית – נקריב קורבנות, נעשה מַשַׁאווי (על־האש) ונאכל יחד. נשתחווה ונעבוד יחד רַבּ ווַאחד (א־ל אחד). נשמע לך טוב?"
המוסלמים האחרים בקבוצה, שישבו לידנו, הצטרפו לשיחה. "משאווי?! וואלה אִנתֶ מַג'נוּן! (על־האש? אתה משוגע!)", הם אמרו והתגלגלו מצחוק.
אסמאעיל חייך גם כן ומיד דחה את הרעיון. לא נבהלתי מההתנגדות שלהם, הכול היה באווירה טובה וידידותית. "אני רציני! זאת הנבואה של ישעיהו: 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'".
"אבל אתם רוצים להרוס לנו את כיפת הסלע ולבנות שם את בית המקדש. אנחנו לא ניתן לזה לקרות", אסמאעיל התעצבן. "לא צריך להרוס אותו, רק לעשות שיפוץ", אמרתי בצחוק. "הוא יהיה גבוה ומלבני במקום מתומן עם כיפה עגולה, והוא יהיה עטור בזהב, אל תדאג". אסמאעיל לא צחק, אז ניסיתי לשנות כיוון. "ומה אם לא נעשה שיפוץ", אמרתי ברצינות, "נשאיר הכול כמו שהוא עכשיו, ורק נתפלל שם יחד, כל אחד בגרסה ובשפה שלו? מקובל?"
"מה פתאום!", איסמעיל כמעט צעק, "מתחם מסגד אל־אקצה וכיפת הסלע שייכים אך ורק למוסלמים. נקודה".
"חוץ מזה שאתה מכחיש את כל ההיסטוריה של העם שלי במקום הקדוש לנו ביותר", השבתי, "דע לך שלפי האמונה שלנו זה יהיה המקום שכל העמים יתאספו אליו כדי להתפלל. זה חלום קצת רחוק, קשה לדמיין אותו, אבל אני מאמין שהוא יקרה. זה חלום של עם ישראל כבר אלפי שנים".
שמתי לב שאסמאעיל כבר לא מעוניין לדבר על הנושא. "אתה יודע מה עוד מנבא ישעיהו?" שאלתי בניסיון לרענן את השיחה.
"נו, ספר לי", הוא אמר, וחשבתי שהוא מיואש.
"מצב של שלום אמיתי: 'וכיתתו חרבותם לאיתים… לא יישא גוי אל גוי חרב'".
"אה, יפה מאוד", הוא אמר בציניות, הניח את ראשו על החלון והלך לישון.
