תארו לעצמכם שהייתם נדרשים לדאוג מדי יום לצרכיו של מי שאנס את אחיותיכם, התעלל באחיכם ורצח את בני עמכם. תת־אדם שהוביל פוגרום ביישוב יהודי, חטף ילדים, נשים וניצולי שואה. את אלה ששרדו הוביל למנהרות חמאס, שם כנראה פגע מינית בחיילת אומללה או בחטופות אחרות. בין לבין הוא עלה לפני הקרקע, והוביל תקיפה שגבתה את חייהם של חיילי צה"ל הגיבורים, והותיר אחריו שובל נוסף של אלמנות, יתומים והורים שבורים. התמזל מזלו, ובמקום לחטוף כדור בראשו הוא נלכד חי והובא למתקן שהמדינה בונה עבורו, ושם הוא אוכל על חשבוננו ומקבל טיפול רפואי מסור מאנשינו.
המחבל הזה יושב מולכם מדי יום ומחייך בפרצופכם, השומרים שלו, ומבטיח לשוב ולעשות את שעשה כבר – לכם, לבנותיכם ולבני משפחתכם. כל דקה עם תת־האדם הזה היא סכנת נפשות; אם תמצמץ, הוא יממש את ההכשרה האיראנית שקיבל וישסף את גרונך. הוא מתפקע מצחוק. על חשבונך, על חשבון כולנו.
חיילי "כוח 100", שאיתרע מזלם להידרש ולהביט ברוע בעיניים על בסיס יומי, בכלל לא היו אמורים להגיע למצב הזה אם המדינה הייתה עושה את מה שהיא נמנעת מלעשות כבר למעלה מ־300 ימים במלחמה הארורה הזו: להעמיד את מחבלי הנוח'בה לדין, ולהעלות אותם לגרדום.
האם מישהו שמע על משפט שמתנהל נגד מי ממחבלי הנוח'בה? על תאריך למשפט כזה? שקט. דממה. אלפי מחבלים, אפס משפטים. הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה – שבכל יום משגרים לתקשורת מכתב פומבי אחר, ובכל יום מוצאים חייל מילואים אחר להתעמר בו – ממלאים את פיהם מים. מערכת המשפט לא מספרת לנו למה היא לא עושה את הדבר הבסיסי והצודק ביותר: להעמיד לדין את גדולי המרצחים שקמו מאז השואה. במקום זה, מחבלי הנוח'בה מוחזקים כ"לוחמים בלתי חוקיים" – מעין מעצר מנהלי שמדינת ישראל מחזיקה מכוחו מחבלים שאינם זכאים למעמד הנכסף של "שבויי מלחמה".
מדובר בפתרון זמני ובעייתי שמאפשר בכל רגע לבטל את הצו משיקולים פוליטיים ולהחזיר את המרצחים לעזה, בדיוק כפי שנעשה עם מנהל שיפא. בעקבות עתירותיהם של ארגוני שמאל קיצוניים, בג"ץ דרש מהמדינה לסגור את מתקן שדה־תימן, ודרבן אותה לפזר את מחבלי הנוח'בה בבתי כלא ברחבי הארץ. את מי שלא נמצא לו מקום אחר, העתירה מאלצת לשחרר. ואכן, חמישים מחבלים שוחררו לפני חודשיים, ארבעים שוחררו בשבוע שעבר, והפרקליטות? היא לא טורחת לעדכן אפילו את משפחות הקורבנות מי מוחזק בידיה ומה חלקו בטבח. הם כבר יגלו את הפרטים מהתקשורת, כפי שקרה למשפחת מרציאנו.
ומי כן עומד לדין? חיילי "כוח 100". איתם אפשר לבוא חשבון. על גבם אנו יודעים להיות גיבורים. איני יודעת מה באמת אירע בשדה־תימן, דבר אחד אני יודעת: חיילי צה"ל לא אמורים להמשיך לטפל במפלצות האדם הללו, בלי שידעו לפחות שיש לכך תאריך תפוגה. כשאדולף אייכמן הובא לישראל, ידעו כל סוהריו שהמרצח הנורא חי על זמן שאול. ברמה הפסיכולוגית, הדבר סייע להם. למרבה הצער, זה לא המצב היום. צריך להודות, מי שבאמת נכלא בשדה־תימן אלה לא המחבלים אלא חיילינו שלנו.
אכן, קיימת אפשרות תיאורטית שהעמדתם לדין והוצאתם להורג של מרצחי הנוח'בה עלולה להיתקל באיומי נקמה בחטופינו, אבל גם לא ייתכן להיכנע מראש. חמאס לא מפספס הזדמנות לנהל טרור פסיכולוגי נגדנו, על חשבון משפחות החטופים, אבל הוא גם יודע שערכם של החטופים גדול יותר כשהם בחיים. עם כל הכאב, מדינת ישראל צריכה לעמוד מול הסחטנות ולא להיכנע לטרור שוב, דרך מתן חסינות לאייכמנים החדשים.
גרירת הרגליים של הפרקליטות חייבת להיפסק. כמעט שנה מאז הטבח, המשפט החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל חייב להיפתח. את שדה־תימן צריך לרוקן מאסירים בדרך אחת: העמדתם של המחבלים לדין והעלאתם לגרדום.
עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר היא נשיאת ארגון שורת הדין, הנלחם למען ישראל בזירה המשפטית
