השבוע מלאו שמונים שנה למותו של ברל כצנלסון, בכ"ד באב תש"ד. לכאורה, איזו חשיבות יש לדמותו הנשכחת בימים הרי גורל כשלנו? אבל מבט מעמיק יותר על דמותו, ובעיקר על האופי המיוחד של מנהיגותו, יגלה שלמודל שהציג ברל יש חשיבות גדולה דווקא בימינו.
לצד המנהיג הפוליטי, דוד בן־גוריון, היה כצנלסון המנהיג שהוביל את מפעלי התרבות הגדולים של תנועת העבודה. הוא הקים את העיתון "דבר" וערך אותו עד יום מותו. הוא יייסד את הוצאת הספרים "עם עובד", ודאג שתיצור מפעל מנויים שיביא לקוראיה את מיטב הספרות העברית והעולמית. והוא יזם גם את מפעל "ירחי כלה" – ימי התפנות ללימוד והעמקה של פעילי התנועה. הדאגה למפעלי תרבות וחינוך הייתה אחד ההבדלים הבולטים בין תנועת העבודה ליריבתה הרוויזיוניסטית, ויש יסוד להניח שהייתה לה תרומה רבה גם להצלחתה הפוליטית.
אבל עם כל חשיבותם של אלה, היה לכצנלסון תפקיד חשוב אפילו יותר: בלי שום מעמד מפלגתי רשמי, ואולי דווקא משום כך, הוא היה הנווט החינוכי, הרעיוני והמוסרי של תנועתו. לדעתו של בן־גוריון היה משקל פוליטי עצום, אפילו מכריע, אבל בשאלות של חינוך ומוסר קולו של ברל היה גדול עוד יותר. בציונות הדתית מרבים לצטט בשנים האחרונות את התוכחה שלו לחניכי "המחנות העולים" שקבעו מחנה קיץ בתשעה באב. אבל לברל היו הרבה תוכחות גדולות לא פחות, בעיקר כלפי אנשים שנטו להעדיף שיקולים של דקדקנות אידיאולוגית על פני טובת כלל המחנה. משקלן של התוכחות האלה היה עצום, בין השאר משום שלמרות היותו אידיאולוג הוא קודם כול ראה אנשים. זה גם היה סוד השפעתו עליהם ברגעים קשים. לדוגמה, כשהמלחין יהודה שרת איבד את אשתו, אחותו וגיסו בתאונת דרכים ושקע בדיכאון עמוק, היה זה ברל שהוזעק לחלצו מן הדיכאון, ואף הצליח בכך.
היחסים בינו ובין בן־גוריון מזכירים את המודל התנ"כי של מלך ונביא. כשמלכי ישראל נהגו בשרירותיות ובכוחנות, תמיד היה הנביא התורן שהופיע מולם וייצג את הקול המוסרי. כך נתן הנביא מול דוד המלך, ששלח את אוריה החיתי אל מותו כדי לקחת את אשתו, וכך אליהו הנביא מול אחאב הגוזל את כרם נבות. בדומה לדוד ובניגוד לאחאב, ידע בן־גוריון להעריך את תפקידו המוכיח של ברל. כשקיבל את הידיעה על מותו של ברל, האיש שהכריע בחייו הכרעות קשות וגורליות וידע לא מעט מחלוקות עם ברל עצמו נשבר לחלוטין.
מבשר הבשורה, דוד הכהן, העיד לימים ש"בן־גוריון התכסה בסדין, עטף את עצמו, חנק את עצמו והשמיע קולות וגניחות של חיה פצועה. זה היה נורא… כל פניו התעוותו. הוא התפתל והטיח ראשו במזרן. דברים מקוטעים נפלטו מפיו: 'ברל… איך אפשר בלי ברל… אוי ברל, איך אני אחיה בלעדיך". למחרת, בהלוויה, כשנשא עליו הספד, כינה אותו "הארי שבחבורה" ו"מורה הדור".
בן־גוריון לא ויתר על הנביא שיעמוד מולו, ואחרי ברל טיפח את מעמדו של נתן אלתרמן כ"נביא הדור". כשהמשורר, בעיצומה של מלחמת העצמאות, חיבר שיר מחאה על פגיעה בחפים מפשע ("על זאת"), בן־גוריון לא רק לא זעם עליו, אלא הורה להפיץ את השיר בכל יחידות צה"ל, וכתב לאלתרמן ש"אין טור משוריין העולה עליו בכוחו הלוחם". בשלב מסוים הוא אפילו הציע לאלתרמן דירה על חשבון המדינה, והדגיש ש"זה לא צריך להפריע לך לכתוב עליי דברי ביקורת". אלתרמן סירב, כמובן, והגיב בתשובה נפלאה: "הבעיה היא שכבר לא אוכל לכתוב עליך דברים טובים".
מאז מותם של בן־גוריון ואלתרמן נדמה שנסתם הגולל על מודל "המלך והנביא" בני זמננו; המנהיג ואיש המוסר היודעים להעריך זה את תפקידו של זה. לכאורה, זה אמור להיות תפקידה של העיתונות. אבל איכותם של נביאי אמת נבחנת קודם כול ביכולתם לבקר גם את המחנה ותפיסת העולם שהם מזדהים איתם, ונביאים כאלה הולכים ומתמעטים.
אלה ימים קשים, גם בגלל ירידת הדורות העצומה של ההנהגה הישראלית. אין לנו מנהיגים שרוצים ויודעים לטפח מפעלי תרבות וחינוך, ואין לנו מנהיגים שיודעים לקבל ביקורת וללמוד ממנה. יש לנו מעט מדי נביאי אמת, שיודעים לבקר גם את המחנה ואת תפיסת העולם של עצמם.
