בקיץ האחרון הובלתי משלחת לקנדה, שם שתמשנו בשירות של אוּבֶּר שסייע לנו למצוא תוך דקה את הנהג שייקח את כלל חברי המשלחת לפעילות הבאה. אלא ששירות יעיל זה התייקר מאד לאחרונה. פעם הייתה בקנדה תחרות בין אובר ונהגי המוניות, ואובר שברו את מחירי השוק. אלא שכתוצאה מכך, מרבית נהגי המוניות עזבו את עבודתם או עברו לאובר. הדבר הוביל לכך שאובר הקפיצה מחירים, והיום היא נהנית, כחברה פרטית, מרווחי עתק, בשעה שהנהגים שלה מתקשים לסגור את החודש.
הבעיה האמיתית היא שאין מה לעשות: ברגע שהכוח עבר לידיים פרטיות לחלוטין, מנופי הלחץ של המדינה הופכים להיות קטנים ביותר והיא מאבדת את עיקר היכולת לפקח על השוק. אגב, בלונדון, בה המדינה בעלת כוח רב יותר, נשלל רישיונה של אובר לאחר אלפי מקרי מרמה וסיכון של נוסעים. בישראל, בה נהגי המוניות התאגדו למניעת כניסתה של אובר, נטען בצדק שזו דוגמא להתאגדות פועלים אשר מונעת התייעלות. אלא שהתיקון הגיע עם כניסתה של תוכנת "גט טקסי" הדומה מאוד לאפליקציה של אובר, ודרכה ניתן בקלות למצוא מונית במהירות ובזול. אגב, מי שגורף כעת את הרווח, הם בעלי האפליקציה אשר גובים סכומי עתק מכל נהג המבקש להיות רשום בה.
סיפורים אלו הם דוגמא פשוטה לכך שהפרטה או התאגדות אינם פתרונות קסם. בכל אחת מן השיטות יש בעיות וחסרונות ולשם כך יש צורך בכוח ממשלתי או ביוזמות אשר ידאגו לוודא ולאכוף שתמיד תהיה תחרות, לצד שמירה על כללים הוגנים. עת הפרטה ועת הלאמה, עת פתיחה לתחרות ועת הגבלתה, עת אכיפה ועת שחרור.
ידידיי בפורום קהלת כתבו נייר מקצועי ביחס לתקצוב המוסדות הפרטיים בישראל. הנייר סוקר את הבעיות הקיימות במציאות הנוכחית של מערכת החינוך ומציע כי כל גוף יוכל להקים מוסד חינוכי פרטי ולקבל הכרה ותקציב שווה מהמדינה. הנייר מונה את התנאים לתקצוב מוסד, וביניהם: שתהליך הקבלה למוסד יהיה הוגן ושקוף, שהתנאים הפיזיים במוסד יאפשרו לימודים ברמה נאותה ובטוחה, שהתלמידים יגיעו להישגים ראויים במקצועות הליבה ושהתקציב ינוהל על פי הכללים ויהיה שקוף כלפי המדינה וכלפי קהילת בית הספר.
עד כאן זה נפלא. למה לנהל את מוסדות החינוך אם אפשר להפריט אותם, לפקח עליהם ולקבל, לכאורה, תוצאות טובות?
אלא שכאן בדיוק נמצאת הנקודה: זה לא באמת עובד. אני מאמין שחינוך צריך להינתן ע"י המדינה, אבל עיקר מחלוקתי עם ההצעה של קהלת היא בכך שהיא עובדת רק בעולם תיאורטי. במציאות, ודאי זו הישראלית שבה אוהבים לעגל פינות, לא תהיה אכיפה מספקת וממילא בתי הספר הפרטיים יהיו כר פורה לאפליה חברתית, לאי עמידה ברמות נאותות של חינוך ובעיוותים תקציביים בסכומי עתק. מי שחושב שאני פסימי, יביט לרגע על מצבם של המוסדות הפרטיים בישראל ועל חוסר היכולת של המדינה לאכוף בהם את כללי המנהל התקין, או את חובת לימודי הליבה שהייתה התנאי החוקי לתקצוב מלא של הרשתות החרדיות.
לאחרונה נתקלתי במציאות בה מוסד פרטי דחה תלמידה יוצאת אתיופיה, בניגוד לחוק האוסר זאת גם על מוסד פרטי. פנינו עם המקרה לכל ראשי המערכת ואף העברנו אותו לטיפולם של חברי כנסת יוצאי אתיופיה. התשובה מכולם הייתה ברורה: אין לנו יכולת לעשות משהו כי זה מוסד פרטי. אמנם הדבר אסור, אך אין למערכת שום מנופי אכיפה בשעה שהמוסד אינו בבעלותה.
ישנו טרנד של ביקורי מנהלים מישראל בבתי ספר יהודיים בארה"ב, בהם נוטים להתרשם מיתרונות ההפרטה. זה יפה וחשוב אך בביקור של רגע לא ניתן להבין את אתגרי המערכת. כמורה בבית ספר פרטי בארה"ב אשמח להעיד בנקודות, כיצד זה נראה מהדשא של השכן.
אני למשל הייתי על חוזה אישי. יום אחד ישבנו, כמה מורים ישראלים וכל אחד סיפר בקצרה את תנאי העסקתו. בנקל היה ניתן להבין שאין שום קשר בין מצוינות המורה לבין השכר, אלא הדבר תלוי בשאלה כמה אתה בוכה או מתרפס מול המנהל. ציינתי "ישראלים", כי אמריקאים לעולם לא ידברו על כך.
אנו מתלוננים ש"בישראל אי אפשר לפטר מורה", אולם במערכת פרטית הבעיה לא פחות חמורה. מה למשל קורה כאשר מורה כושל הוא קרוב משפחה של אחד התורמים הגדולים לבית הספר? נשמע הזוי, אבל ראיתי את המציאות הזו מול עיני.
אנו נוהגים לקטר על הפקידות, אך אם בישראל אתה יכול לקבל הוראה מוזרה ממפקח שיש לו ידע בחינוך, הרי שבארה"ב מי שיקבע לך אינו אלא עשיר שהתמזל מזלו וירש שכונה של בניינים. אין לו שמץ של הבנה בחינוך אבל הוא זה שיפקוד עליך ללמד משהו שראה בטלוויזיה. יהיה לך אסור להתווכח אתו שהרי "He is a member of the board". ואגב, גם בארה"ב, דווקא בגלל ההפרטה, יש מנגנונים בירוקרטיים נוקשים ומרובעים ביותר.
בישראל, בחינוך הציבורי, אין הבדל בין ילד לילד על פי הסכום שאביו תרם ואילו בארה"ב זה built-in במערכת. יש ילדים "מוגנים", יש ילדים רגילים ויש ילדים מסובסדים שאינם "רווחיים" למערכת. המנהל עסוק חצי מזמנו בשיווק ומיתוג. יש לו "ביזנס" לנהל. מי שחולם למשל על שיטת השוברים חייב להבין שזה יהפוך את בתי החינוך לעסק ואת המנהלים למנכ"לים.
חשוב לציין שסוגיית החינוך הציבורי אינה בהכרח קשורה לסוגית ההתאגדות של המורים. יכולה להיות חברה ממשלתית עם ועד עובדים פרודוקטיבי שמסייע להצלחת הארגון, ויכול להיות ועד עובדים של ארגון פרטי שמתנגד לכל תיקון. לכן ראוי להקים חלופות נוספות לארגוני המורים. כאלה שיגנו על המורים, אך ללא המונופול המיושן שיש כיום לשני הארגונים הוותיקים.
רגע לפני שאנו מסתכלים על הדשא המופרט של השכן, חשוב להבין שעם כל הקשיים של מערכת חינוך ציבורית, יש בה היגיון. הפרטה נוספת של המערכת תעביר אותנו ממצב של קשיים בניהול מערכת החינוך, למצב של ג'ונגל בו "כל דאלים (או עשיר) גבר".
הדרך לעידוד עצמאות, להוספת אוטונומיה ולעידוד תחרות אינה קשורה דווקא במעבר מבעלות ממשלתית לבעלות פרטית. הדרך להצמיח את מערכת החינוך היא ע"י טיוב מנגנונים ועבודה סיזיפית של שיפור ותיקון. זה כולל למשל את פיזורם של מנגנוני בירוקרטיה מיותרים, כמו את מחוז החינוך ההתיישבותי, או יצירת מפתח תקציב שקוף לכל. ואולם, כאשר שר או מנכ"ל המשרד מתחלפים מידי שנה, אי אפשר באמת לקדם את התיקונים הנדרשים, הלחצים הפוליטיים מונעים כל תיקון, וממילא אנשים מחפשים פתרונות קסם שעלולים להרע יותר מאשר להועיל.
כמו בסיפור של אובר, אין זה נכון להתנער מאחריות ולקוות שיהיה טוב. מדינה חייבת להשאיר אצלה את האחריות לחינוך, אך יש לה הרבה מאד דברים לעשות בכדי לשפר ולייעל את המערכת. בהם עלינו להתמקד.
שמואל שטח, מנהל "דור – המרכז לחינוך דתי".
