המערכה ביהודה ושומרון איננה המערכה העצימה ביותר במלחמה, אבל היא המערכה החשובה ביותר. החשובה ביותר מבחינה צבאית, טקטית ואסטרטגית, והחשובה ביותר מבחינה לאומית, עתיד כולנו ועתיד התנועה הציונית והאחיזה היהודית בארץ ישראל.
ההתעצמות הערבית ביהודה ושומרון נמשכת כבר שני עשורים, והיא נעשית במימון ובסיוע איראני ומצליחה בגלל הזנחה מתמשכת של ישראל. האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית כוללת שלושה מרכיבים: מרכיב צבאי, מרכיב אזרחי ומרכיב משפטי. המרכיב המשפטי מוכר לנו היטב, ונועד לכבול את ידינו. המרכיב האזרחי כולל השתלטות שיטתית על שטחי C באמצעות בנייה בלתי חוקית ובאמצעות הסדרת האדמות בשטחים האלו בטאבו של הרשות. המרכיב הצבאי כולל בניית כוח של עשרות אלפי חמושים, מפוזרים בכל עיר, עיירה וכפר ביהודה ושומרון. החמושים קוראים לעצמם "גדודים", כך גדוד טול כרם וגדוד ג'נין שמוכרים לנו בצפון השומרון, וגדודים פעילים פחות כמו למשל גדוד בית אומר ליד כרמי צור. הגדודים מאגדים חמושים מזוהי חמאס, ג'יהאד ופתח.
הגדודים מתעצמים שנים ארוכות. הנשק מוברח בעיקר דרך בקעת הירדן והתחמושת נגנבת בישראל. החמושים מחזיקים ברובי M16 חדשים ומאובזרים (שעדיפים על פני הקלצ'ניקובים הזולים בגלל זמינות התחמושת), במקלעים קלים, בחומרי נפץ, ברימונים, ברקטות נגד טנקים, ואולי גם במרגמות ורקטות קלות. הגדודים מבצרים את השכונות ומחנות הפליטים, בונים מכשולים, מארבי חבלה, ומפקדות לשליטה בקרב באמצעות מצלמות ותצפיתנים שמדווחים בטלגרם על כל תנועה של צה"ל.
החימוש מתאפשר במימון איראני וברשת מסועפת חוצה מדינות וארגונים. צה"ל נלחם גם בהתחמשות וגם במימון, יש לו הצלחות, אבל אלו טיפות בים. רק חלק קטן מהכסף והנשק, נתפס על ידי צה"ל. התוצאה הסופית היא שביהודה ושומרון נבנה כוח של עשרות אלפי חמושים, מוכן לקרב, שרק חלק מזערי ממנו נוצל נגדנו, והשאר מחכה ליום פקודה.
ביום פקודה יש בכוחם של הגדודים לגרום נזק אדיר. היישובים הקטנים ביהודה ושומרון עלולים להיכבש. ליישובים הגדולים ולערים עלולים לחדור מאות חמושים מלווים בהמון רצחני. היישובים במרכז הארץ, הקרובים לקו הירוק כמו בת חפר, כוכב יאיר, מודיעין וירושלים, הרחוקים מעט יותר בית שמש, בית שאן, כפר סבא, הוד השרון או עפולה. חוליות רבות של חמושים ומחבלים מתאבדים יכולים להגיע בקלות לתל אביב, לחיפה ולבאר שבע. במקרה כזה ישיב צה"ל מלחמה, תהיה התגייסות של כוחות גדולים, וסביר שרוב מאמצי החמושים ייכשלו. סביר גם שחלק משמעותי יצליח, ויסתיים באסון גדול בצד שלנו.
אין הבדל משמעותי בין ההתעצמות הערבית בצפון השומרון ובין זו שבשאר השטח. גדודי החמושים בחברון, ביטה ובסמוע נמנעו מהשתתפות פעילה בלחימה לא בגלל העדר אפשרות ולא בגלל ההרתעה של צה"ל. סביר יותר שהחמאס הורה לפעיליו בדרום לשמור על כוחם או שהמנהיגות המקומית החליטה על כך. בימים האחרונים רואים שינוי במצב. יתכן שמכוניות התופת בגוש עציון ובעטרת והירי במחסום תרקומיה הם רק צירוף מקרים. אפשר גם שההתעוררות של חמאס במרחב יהודה ועציון היא יזומה, ונועדה ללחוץ על ישראל להסכים לעסקת החטופים בתנאי החמאס. בכל מקרה על ישראל לקרוא את המפה. המפלצת שקמה עלינו ברצועת עזה לא שונה מאד מזו שביהודה ושומרון, ואסור לעשות את אותה שגיאה פעמיים.
יש בידי ישראל כלים רבים. ברור שהסגר חייב להמשך, כניסה של אלפי פועלים לישראל היא סיכון שאסור לקחת. במקביל אפשר לפעול בנחישות נגד פריצת הגבול לישראל באמצעות החמרת הוראות הפתיחה באש, ובאמצעות פגיעה קשה במעסיקי עובדים לא חוקיים. המבצעים החטיבתיים בצפון השומרון, של חטיבת כפיר בטול כרם, חטיבת מנשה בג'נין, ושל חטיבת הבקעה בטובאס, הם הכלי הצבאי. היו כבר מבצעים רבים כאלו, ובהם נפגעו מאות חמושים. המבצעים האלו פוגעים בחמושים, מאלצים אותם להפנות את מאמציהם להגנה, ומונעים מהם להפנות את כוחם לטרור ביהודה ושומרון ובישראל. זוהי פגיעה משמעותית, אבל רחוקה מאד מהכרעת הגדודים. המבצעים האלו יכולים להיות דוגמה לרצף מבצעים בקצב גבוה בכל המרחב עד להכרעה.
המבצעים האלו מחלישים את הרשות הפלסטינית, מציגים אותה בשחיתותה ועליבותה, ומרסקים את שאריות המשילות שלה. זה מחיר שצריך לשלם. צה"ל מתכנן את חיזוק ההגנה בבקעת הירדן, וביהודה ושומרון בכלל, זהו מאמץ חיוני וראוי שיושלם במהירות.
אני מקווה שיעלה בידי צה"ל להרגיע את יהודה ושומרון, ולאפשר את המשך הלחימה בעזה עד חיסול החמאס, והלחימה בלבנון עד שינוי דרמטי של המצב שם. יתכן שהזמן להרגעה עבר, החמאס החליט לחבר את הזירות, ולהשתמש בכוחו ביהודה ושומרון כדי לתמוך במלחמת ההישרדות שלו בעזה. אם אמנם התרחשה תפנית במערכה על ישראל לנצל את ההזדמנות. אם אנו חפצי חיים – החרב המונחת על צווארנו ביהודה ושומרון, בדיוק כמו אלו שבעזה ובלבנון, חייבת להישבר.
