בילדותי נסעתי כמעט מדי קיץ לבקר את משפחתי המורחבת בארה"ב. אני זוכרת היטב איך הייתי נרדמת תוך כדי ארוחת ערב מוקדמת, למרות הרצון העז לבלות עם בני הדודים אחרי שלא נפגשנו שנה שלמה. התסכול היה גדול עוד יותר כשהתעוררתי באמצע הלילה, בבית שאינו שלי, בידיעה שעליי להיות בדממה כדי לא להעיר את בני הבית. עד שהג'ט לג חלף לגמרי כבר הגיע זמן לחזור הביתה, ואז הסיפור חזר על עצמו, רק הפוך.
בנסיעה הביתה, במעלה כביש מספר 1, אני זוכרת את מונית השירות עם הרדיו שמנגן מזרחית שנשמעת לי זרה, את ההפתעה מכך שהחלונות פתוחים כי אין מזגן, ואיך השפה העברית שהתגעגעתי אליה נשמעת חורקת ומוזרה. גם הצבעים נראו תמיד דהויים ואחרים.
זיכרונות של התחושות האלה עלו בי בחודשים האחרונים, כששמעתי עוד ועוד עדויות של מילואימניקים ומשפחות של מילואימניקים – תוך כדי, אחרי ולפני הסבב הבא. בניגוד לג'ט לג רגיל, כאן לא מדובר בבלבול פיזיולוגי שנובע רק מהמעבר בין אזורי זמן. כאן מדובר במעברים חוזרים ונשנים בין מצבי תודעה.
הקושי בנחיתה ובהסתגלות אחרי מילואים הוא לא רק מטאפורי, אלא קשור באופן הדוק לתהליכים מוחיים המופעלים בזמני לחץ. כדי לתפקד בזמן שירות המילואים (וכמובן גם בשירות צבאי סדיר, אך זה עניין לטור אחר), הפרט חייב לשמור על רמה גבוהה יחסית של דריכות כדי שיהיה מוכן לפעילות בהתראה קצרה. לתהליך זה קוראים "מוד הישרדות" (survival mode).
החדשות הרעות הן שלמרות שמוד הישרדות מגן עלינו בזמנים של איום אמיתי, ולמרות שהכניסה אליו מתבצעת באופן אוטומטי, המוח לא יודע לצאת מהמצב הזה בקלות. זה לוקח זמן. המשמעות עבור המילואימניקים היא שה"נחיתה" וההתאוששות מהג'ט לג לוקחת זמן, הרבה זמן.
ומה קורה כשיש כבר צו נוסף שמחכה מעבר לפינה? חִשבו על עצמכם בעצירת ביניים בין טיסות. המזוודה נשארת ארוזה, ומסתדרים בעיקר עם הציוד שנארז מראש בתיק הקטן או לפחות נמצא במקום נגיש. למשך שעות או אפילו יום -יומיים זה נסבל, אבל לאורך זמן קשה להתקיים כך. התנהלות כזו במשך תקופה ארוכה כרוכה במחירים: פגיעה ביכולת לתכנן קדימה, לחזור לשגרה ולעבד את חוויות הלחימה. המזוודה נשארת ארוזה, וגם התפקוד מצומצם.
כל זה מתייחס למשרתי המילואים עצמם. אבל למשרתי המילואים בדרך כלל יש משפחה: הורים, בן או בת זוג, ילדים ואחים. וכפסיכולוגית חינוכית שעוסקת מזה שנים בתחום הטראומה והוויסות הרגשי אצל הורים וילדים, אני מודאגת מאוד. גיוס המילואים הארוך שמתקיים כאן כבר כמעט שנה יוצר לחץ חסר תקדים על אוכלוסיה רחבה. בני המשפחות ה"מגויסות" אמנם אינם לובשים את המדים, אבל העול של השירות הצבאי מורגש בהחלט ומשפיע על כל תחומי החיים. זוהי אוכלוסיה בסיכון, במשבר מתמשך, עם מאפיינים וצרכים יחודיים שצריכים מענים מתאימים. גם משפחות שתפקדו נהדר עד ה-7 באוקטובר, עלולות למצוא את עצמן בפירוק משמעותי לאחר חודשים ארוכים של לחץ מתמשך וסיכון אמיתי לאחד מבני המשפחה.
מי שנמצאים בסיכון מוגבר במיוחד הם ילדים בגיל הרך, שעוברים שלב קריטי בהתפתחותם הרגשית והחברתית, וחווים את היעדרות ההורה בצורה עוצמתית מאוד. עבור ילדים צעירים, ההורה הוא עוגן של ביטחון ויציבות. היעדרות של אחד ההורים או דמות התקשרות לתקופה ממושכת, מכל סיבה שהיא, מהווה גורם סטרס משמעותי בעל פוטנציאל טראומטי. הפרידה מהווה פגיעה ברצף ההתקשרות, באופן שעשוי להשפיע על ילדים וליצור טווח רחב של תגובות מצוקה. כשמדובר בשירות מילואים ארוך, מתלווה לכך גם סכנה אמיתית והתמודדות יום יומית של ההורה שנשאר להחזיק את הבית, וכל זה ודאי נותן את אותותיו על הקשר עם הילדים.
עם חזרת ההורה משירות מילואים, מתחיל שלב השיקום של הקשר עם הילדים – וגם עם בני הזוג. תהליך זה אינו פשוט והוא דורש זמן, סבלנות והבנה הדדית. הילדים, במיוחד בגיל הרך, מתקשים לפעמים לקבל חזרה את ההורה ש"נעלם" לתקופה ממושכת. ההורה נאלץ לבנות מחדש את האמון והקשר עם הילד, תהליך שלוקח זמן ודורש הרבה תמיכה וסבלנות. ואם יש משהו שקשה להורה אחרי שירות מילואים לגייס, זה סבלנות.
אז מה עושים? התשובה השגורה כיום היא: פונים לטיפול. בעידן המודעות למצוקה נפשית, לאובדנות ולפוסט טראומה, ברור לכולם ששירות צבאי משפיע על הנפש ושפעמים רבות יש צורך בעזרה מקצועית כדי להשתקם מהצלקות. לפני מספר חודשים, כאשר הכריזו על מענקים בגובה 1,500 שקל למילואימניקים לצורך טיפול אישי, ועוד 1,500 שקל לטובת טיפול זוגי או משפחתי, זו הייתה בשורה חדשנית ומעודדת. ומבלי לזלזל בחשיבות העניין, ככל שהמלחמה מתארכת, הצורך גובר, המצוקות גדלות, והגיע הזמן לתת את הדעת על מענים רחבים יותר שכוללים חשיבה אסטרטגית ומערכתית.
כיום, התמיכה הרגשית הניתנת לילדי משפחות המילואים מסתמכת על טיפולים פרטיים, הממומנים באמצעות החזרים כספיים מקרן הסיוע. נכון להיום, אין טיפול רגשי זמין למשפחות המילואים ולילדיהם במסגרת מוסדות החינוך או מרכזי טיפול קהילתיים. בנוסף, אין מנגנון יעיל לאיתור ילדים ומשפחות המתמודדים עם משבר עמוק. כתוצאה מכך, הטיפול במשברים תלוי ביכולתם של ההורים לזהות את הצורך, לפנות זמן ולהשקיע משאבים בטיפול, למרות העומס הרב שמוטל עליהם.
לאור כל זאת, צו השעה הוא תכנון ויישום של מענים קהילתיים, רגשיים ונפשיים עבור אוכלוסיית המילואים, על כל הנוגעים בדבר. זו חייבת להיות תוכנית מערכתית רחבה שעוסקת לא רק במענה לסימפטומים פוסט טראומתיים, אלא בתמיכה בזמן שירות המילואים, בהפוגות בין צו אחד לזה שאחריו, וביום שאחרי.
