למדף הספרים פרי עטו של פרופ' יובל אלבשן הצטרף לאחרונה ספר הילדים החדש 'הטיפה והדמעה' (ידיעות ספרים). על רקע מאורעות השנה החולפת, חיפש אלבשן מילים של תקווה וריפוי ומצא אותן דרך כתיבה לגילאים צעירים.
הסיפור מתרחש בגן ילדים בירושלים, כאשר טיפת גשם מרטיבה את ציורו של אדם, ומבכיו נושרת אל הציור דמעה. הטיפה יולי והדמעה איה נפגשות לראשונה, ולמרות היותן דומות 'כשתי טיפות מים' הן מתוודעות לשוני ביניהן: האחת שמחה, מתוקה, מחזורית וניידת בעולם, בעוד השנייה עצובה, מלוחה, חד פעמית ופרטית עד מאוד. הטיפה והדמעה לומדות להכיר זו את זו ונחשפות כל אחת אל ייחודה של האחרת. לקראת ערב, כשהן מבינות שיצטרכו להיפרד, הן מחליטות להתאחד ולשוב בסיבוב הבא כטיפות גשם. הסיום הזה נוגע בעדינות בסוגיות של מוות ופרידה, תוך נטיעת תקווה ונחמה דרך מחזוריות החיים המתחדשת.
ברמה הרגשית, הסיפור מפגיש בין מציאויות של רגשות מנוגדים. אותה טיפת גשם שמשמחת את הילדים כשהיא יורדת מן השמים, גם גורמת לילד בסיפור להזיל דמעה, ובכך מעלה בפני הקוראים שאלה על טיבם של דברים 'טובים' או 'משמחים': האם מה שמשמח אותי משמח גם אותך? האם מה שטוב לי טוב גם לך? העיסוק בחוויות מנוגדות מנכיח נקודות מבט מגוונות ואת ההכרה באחר ובעולמו.
ההתוודעות לשוני ולניגוד מביאה להכרה ותובנה חדשה – כשהטיפה השמחה מבינה שמסלולה של הדמעה הוא חד פעמי, היא מכירה במציאות של סופיות, דבר שלא הכירה עד אז:
"זהו, נגמר"
"אז מה? ניפגש שוב בגשם הבא!"
"אולי את, אבל אני…"
"מה את?"
"אני לא יכולה לחזור לעין. אצלנו כשיוצאים מהעין, זה לתמיד."
יולי הופתעה ונעצבה. "אז לכן אתן כל כך נאבקות לא לצאת מהעיניים… עכשיו הבנתי".
הבחירה למקם את הסיפור בגן ילדים אינה מקרית; זהו מרחב שבו חוויות ראשוניות ואותנטיות מתעצבות. גן הילדים, עם פשטותו ותמימותו, משמש כתפאורה אידיאלית להתרחשות שנראית טריוויאלית אך נושאת בתוכה משקל רגשי עמוק. במרחב שמקנה לילדים את יסודות החברות וההבנה של הזולת, נרקמת גם היכולת לשאת רגשות מנוגדים של שמחה ועצב וגם ביכולת לזהות את הדומה ואת השונה, כפי שקורה בסיפור.
קוראים צעירים יפגשו את הרובד הפשוט והגלוי בסיפור ויהנו ממסעותיה של הטיפה בעולם, מהמפגש הראשוני בין השתיים ומההחלטה היצירתית שלהן להמשך המסע בסוף הסיפור. הקוראים המבוגרים יזהו בין השורות את הרבדים האלגוריים והפילוסופיים בסיפור שדנים בסופיות, מוות, ולידה מחדש ובאתגרי חיים כמו הצורך (או ההכרח) בנשיאת הפכים.
הספר, כאמור, מציע עושר מרובד של סוגיות עומק, גם אם לעיתים יש תחושה כי העושר הזה בא על חשבון אמירה מרכזית אחת או גיבור מוצהר שילדים יוכלו להזדהות איתו. ועם זאת, דווקא מאחר והספר עובר הקראה ותיווך על ידי מבוגרים, הוא פותח פתח לכמה וכמה סוגיות שניתן לדון בהן עם הילדים, כמו מכנים משותפים עם השונה; אוורור רגשות והצורך לתת להם ביטוי; או שלכל סיום יכולה להיות התחלה חדשה.
בתזמון שבו יוצא הספר, השנה הנוכחית, קשה שלא לחשוב על אירועים מן העבר הקרוב וההווה, שבהם החברה הישראלית נאלצת לשאת בהתמדה רגשות מנוגדים של אובדן וכאב לצד המשך החיים והתקווה.
דרך הסיפור עולות שאלות על המתח שבין השונה והדומה ועל האפשרות לאחדות שהיא תוצר של כאב משותף. בסופו של דבר, 'הטיפה והדמעה' מזכיר שגם ברגעים של פרידה וכאב, ישנה אפשרות להיוולד מחדש ולחפש את התצורה החדשה שלנו, כיחידים וכחברה.
