זוכרים את השביתה הגדולה בישיבות? אתם לא זוכרים, כי מעולם לא הייתה כזו. לא בישיבות החרדיות, לא בישיבות הגבוהות הציוניות ולא בישיבות ההסדר. בזמן שרן ארז כפה על ילדינו הגדולים ועל מוריהם להישאר בבית בפתיחת שנת הלימודים, ההבדל הזה זועק בקולי קולות. למה בישיבות לא שובתים לעולם? כי תלמידי הישיבות ומוריהם מאמינים שהחוכמה שהם לומדים היא הדבר הכי חשוב בעולם, ואי אפשר לוותר עליו. אני חושש שבארגון המורים לא נמצא אמונה מקבילה. מי שמתעלם מהתובנה הזו לא יוכל להבין את החברה הישראלית של היום.
פעם השתתפתי בפאנל על בן גוריון והיהדות. בסוף הדיון הצביעה אחת מהיושבות בקהל, ושָאלה שְאלה: "למה בן גוריון פטר את בחורי הישיבות משירות צבאי?" לימיני ישב פרופסור מומחה לבן גוריון ולשמאלי ישב פרופסור לבן גוריון; ביקשתי את מחילתם והצעתי שאני אנסה לענות, והם יאמרו אם צדקתי. הפרופסורים הסכימו, ואני עניתי: "בן גוריון היה בטוח שארבע מאות תלמידי הישיבות שהוא פוטר משירות הם תלמידי הישיבות האחרונים בהיסטוריה". אמר פרופ' זאב צחור, שהוא זה שישב לימיני: "אתה צודק; מכל החברים של בן גוריון בפלונסק, אף אחד לא נשאר בישיבה, ואף אחד אפילו לא נשאר דתי. הוא חשב שהישיבות עומדות להיעלם בקרוב, אז אין סיבה לריב על גיוס תלמידיהן".
בן גוריון היה אדם גדול, אבל היה עיוור לכוחה של אמונה ולכוחה של תורה. באופן פרדוקסלי, כולנו היום משלמים מחיר על עיוורונו: מנהיג שהיה יודע שהישיבות יישארו איתנו לעד, לעולם לא היה מסכים לפטור את תלמידיהן מחובת השירות הצבאי, והיה מכריח גם את החרדים להתגייס במסגרת מסלול ה"הסדר".
יש שמסבירים את הצלחתן של הישיבות בנימוקים מרקסיסטיים, כלומר: בהסברים של אינטרסים וכוח. לפי התיאוריות הללו הישיבות משגשגות רק משום שהן עיר מקלט משירות צבאי. הגישה הזו שגויה לגמרי, ואפשר להוכיח זאת בקלות: לא רק הישיבות החרדיות משגשגות, אלא גם הישיבות הציוניות, כולל ישיבות ההסדר וישיבות לבוגרי צבא. גם קצינים ששירתו בצבא חמש ושש שנים להוטים ללמוד תורה בישיבות.
מערכת החינוך בישראל מתמודדת עם בעיות חמורות, ואינה מצליחה להיחלץ מהן. לא רק החינוך בבתי הספר בצרות, אלא גם החינוך הגבוה: הפקולטות למדעי הרוח בישראל מידלדלות והולכות מזה שנים. הישיבות, לעומת זאת, הן המוסדות החינוכיים המצליחים ביותר בישראל היום, ולכן כדאי לכולנו ללמוד מהצלחתן. והמסר הבסיסי ביותר הוא שמוסד חינוכי יכול להצליח רק אם המורים, ההורים והתלמידים מאמינים בכל לבם שהלימוד בו חשוב מאין כמותו. כאשר מאמינים בכך ברור שלא יהיו שביתות; אך עוד הרבה לפני כן, כאשר מאמינים בכך כל העשייה החינוכית נראית אחרת לגמרי. גם במערכת החינוך שאינה ישיבתית יש הרבה מאוד מורים שמאמינים בלהט בחשיבות הגדולה של מה שהם עושים. ואכן המורים הללו כמעט תמיד מצליחים מאוד – אלא אם כן המערכת מסכלת את כוונתם הטובה, מה שגם קורה לא פעם.
אם עוברים משאלת המוטיבציה לשאלת הדרך, אפשר לראות שהישיבות מצליחות למרות התנכרותן הבסיסית לשיטות הוראה חדשניות ועכשוויות. ואולי אפשר להעז ולומר: לא למרות, אלא בגלל. גישה בסיסית אחת של הישיבות נחשבת היום חדשנית, אך למעשה היא עתיקה מאין כמותה: דגש על לימוד עצמי בחברותות, לצד הוראה פרונטלית. זו בהחלט שיטה שכדאי להעתיק ולהרחיב. אך מעבר לכך, הישיבות לא מסתפקות בהקניית "מיומנויות רגשיות", "כישורי חיים", "התחברות", או "יצירתיות" – כמקובל היום במערכת החינוך.
הישיבות מאמינות בחוכמה ובידע, בספרים גדולים, בענווה של הלומד הצעיר בפני מורשת האבות הנצחית. יש לישיבות גם הרבה קשיים, הרבה כשלים והרבה מה ללמוד מאחרים, אך ראייה השוואתית כנה תביא אותנו למסקנה שהגישה הבסיסית שלהן ללימוד מצליחה הרבה יותר מאשר מתחרותיה. יש בישראל מוסדות חינוך שבהם לא שובתים, שבהם מעריצים את הלימוד ואת המלמדים, מוסדות שאליהם נוהרים תלמידים בכל הגילאים. יכול להיות שלא כל מה שקורה במוסדות הללו אתם אוהבים; אבל לא כדאי ללמוד מהם משהו?
