העובדה שציר פילדלפי לא נכבש מייד עם תחילת התמרון, נתפסת בדיון הציבורי כטעות כמעט חסרת פשר, לפחות בימין. אבל כמו כל צעד מדיניות שאנו בוחנים בדיעבד, ראוי לזכור שהוא בוצע בגלל סיבות שבאותו הרגע היו נראות למקבלי ההחלטות כהגיוניות והכרחיות.
המשך הכתישה העצמית בוויכוח משעמם ומיותר על למה לא עשינו את הדבר הנכון מוקדם יותר, הוא אופן פעולה חסר תכלית. שאלת הסיבות ההיסטוריות לביצוע טעויות-לכאורה, היא שולית לשאלה מה צריך לעשות מעכשיו והלאה. ובכל זאת, גם אם איננו כבולים לעבר בהחלט ראוי ללמוד ממנו, וכיוון שהדיון כבר מתנהל, הנה רשימה קצרה של סיבות אפשריות להחלטה לשמור את רפיח לסוף. המטרה אינה להכריע אם מדובר בצעד נכון או לא, אלא להציג כמה שיקולים שעמדו על השולחן, שחלקם קיבלו פחות תשומת לב וחלקם מעט נשכחו.
חלק מהסיבות שיפורטו מבוססות על דברים שנאמרו במפורש על ידי אנשים שהיו בסוד העניינים. חלק היו בחדשות, ומשום מה קצת נשכחו. חלק הן השערה סבירה בלבד. ייתכן שחלקן נכונות, ייתכן שחלקן לא, סביר להניח שיש עוד ששכחתי או שאינן גלויות. זאת לא עבודה אקדמית, רק ניסיון קטן לעשות סדר, ולנסות להבין מדוע כיבוש החלק האסטרטגי ביותר ברצועה לא התרחש מייד. ללא הקדמות נוספות, הנה כמה אפשרויות:
1. חשש הפיקוד מתמרון – צבא היבשה הגיע למלחמה מנוון, בפרט המילואים. החשש מאבדות כבדות ברצועה, כבדות בהרבה מאלו שספגנו בפועל, הוביל להחלטה לרכז בשלב הראשון של התמרון כמות אדירה של כוחות בנקודה אחת, ומנע פעולה במקביל בכמה אזורים. בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לטעון היום שפיצול הכוח המתמרן היה דרך פעולה נכונה יותר, אך בזמן אמת היה רצון ליצור בנקודת ההתקפה יתרון מכריע, באמצעות התקפה במספר רב של אוגדות. לכך צריך לצרף את העובדה שאוגדה 98, אחת האוגדות החשובות ביותר, לא שותפה בתחילת התמרון בגלל חשש מתרחיש צפוני.
2. התוכנית הצבאית שאישר הדרג המדיני, הייתה "דחיקה לדרום": טיפול קודם כול במרכז השלטוני שבצפון הרצועה, שהיה האיום הקרוב ביותר למרכזי האוכלוסיה הישראלים וממנו הגיעו רוב השיגורים למרכז, אחר כך בחאן יונס, האזור החזק ביותר צבאית, ורק אז רפיח הדרומית. למה זה לא בוצע במקביל? תחזרו לסעיף 1. האם תוכנית אחרת הייתה מוצלחת יותר? ייתכן. אבל המחשבה שמתקפה צריכה להתחיל ממרכזי הכובד של האויב תוך כיתור מקומי שלהם דרך נחל עזה, ורק אחר כך להתקדם לסגירת קווי האספקה של כלל הרצועה, אינה משוללת היגיון.
3. הגירה פנימית – חלק מרכזי מתוכנית ה"דחיקה לדרום" היה העברת חלק הארי של האוכלוסיה האזרחית של צפון הרצועה אל מעבר לנחל עזה (שהפך לבסיס לציר נצרים). בדחיקת האוכלוסיה היה גם צורך טקטי, שאפשר הפעלת אש חסרת תקדים בפתיחת התמרון וסייע לאבטח את ציר נצרים, אולם הוא גם הישג אסטרטגי. העזתים רואים בגירוש מצפון הרצועה עלבון ומדברים עליו במונחי נכבה, והוא קריטי לצריבת הפסד אצלם. לא סתם החזרה לצפון הרצועה הפכה לקלף מיקוח מרכזי בידי ישראל. כניסה מקבילה לדרום מייד עם פתיחת התמרון, והכנסת הרצועה לצבת של כוחות צה"ליים, הייתה עלולה למנוע את פינוי צפון הרצועה ומעבר התושבים דרומה.
4. הגירה חיצונית – לישראל יש אינטרס ארוך טווח, וגם צבאי קצר טווח, לכמה שפחות אזרחים פלסטינים בעזה. ישראל לא פעלה לטרנספר של רצועת עזה, כלום בפעולותיה לא רומז לכך, אבל בהחלט שמחה על כל פלסטיני שיצא מהרצועה. על אף סגירת הגבול על ידי המצרים, עזבו את הרצועה בין 100 ל-200 אלף פלסטינים דרך מצרים. אגב, מתן אפשרות למי שמעוניין לעזוב את אזור המלחמה, כפי שמתרחש בכל מלחמה גדולה, הוא גם הדבר ההומני. תפיסת ציר פילדלפי הייתה מונעת את זה. יודגש, טיעון זה הוא הספקולטיבי מכולם, ולא נאמר במפורש מעולם על ידי אף גורם רשמי ושאינו רשמי, אך ניתן להניח שנלקח בחשבון.
5. הלחץ הבין לאומי – מדובר בסיבה הגלויה ביותר, ומשום מה הדיון כמעט מתעלם מקיומה. ממש מתחילת התמרון קיבלה ישראל מסרים שלא תתקרב לפילדלפי; בתחילה מהמצרים בהמשך מהאמריקאים, בהתחלה מתחת לשולחן, בהמשך מעל השולחן, בהתחלה בנימוס, ובהמשך באיום שהגיע עד תחילתו של אמברגו חימוש. ללא הלחץ הזה, אף בשילוב הסיבות שפורטו קודם, ישראל הייתה נכנסת לפילדלפי בסוף ינואר לכל היותר, ובטח שלא עומדת במקום בטווח הזמן שבין היציאה מחאן יונס לכניסה לרפיח. בזמן אמת, רבים ממי ששואלים עכשיו מדוע לא התחילו עם רפיח, הזהירו שאסור לישראל להפר דרישה מפורשת של האמריקאים שלא לעשות זאת.
רק הצטברות של מאמצים דיפלומטים ושכנועים של האמריקאים עד רמת הצגת תוכניות, נסיבות מדיניות שבראשן המתקפה האיראנית בסוף אפריל שקירבה בין ישראל לוושינגטון, חוצפה ישראלית וקצת הונאה (זוכרים שהכניסה לרפיח דובררה כמוגבלת?) אפשרו את כיבוש רפיח ופילדלפי בסופו של דבר, והביאו את ישראל לעמדה שונה לגמרי במלחמה, שעליה היא נחושה לשמור בכל משא ומתן. הקושי הגדול בכיבוש הציר לא היה צבאי אלא מדיני, בדיוק כמו שהקושי בחזרה אליו לא יהיה צבאי אלא מדיני (בהערת אגב, זאת לדעתי סיבת הפער בין דעת הדרג המדיני לצבאי בנושא).
כפי שפתחתי, בניתוח שבדיעבד, ניתן לסבור כי היה צריך וניתן להיכנס לרפיח מייד עם תחילת המלחמה. ניתן לטעון שהמהלך הקרקעי היה צריך להתחיל מרפיח. ניתן לטעון שבמקביל לפתיחת המהלך הקרקעי בצפונה של הרצועה, ניתן היה לפתוח במאמץ משני בדרומה. ניתן לטעון שההגירה התגלתה כפנטזיה, ושתועלתה הקטנה לא הייתה שווה את נזקה. ניתן לטעון שהיינו צריכים להתעלם מהלחץ, ולהיכנס קודם.
בנוסף לכל האמור לא ניתן להתעלם מכך שההמתנה עם כיבוש הציר, הייתה עלולה בהחלט להביא לכך שישראל לא תחזיק בו כעת. בחודש אפריל נדמה היה שישראל עומדת לקרוס תחת הלחץ הדיפלומטי ולוותר על הכניסה לפילדלפי, ובמקרה כזה מצבה האסטרטגי היה כעת נחות בהרבה.
מטרת הכתוב פה אינה לשכנע שהמהלך של לשמור את רפיח לסוף היה נכון, אלא שהיה לו ההיגיון שלו. הסקה שבגלל סדר התרחשות הדברים אפשר להניח שהיום אין בציר חשיבות אינה מבוססת, ומתעלמת מטיעונים חזקים להישארות בו. אקווה שהשורות האלו יתרמו מעט להעלאת רמת הדיון, מכל הצדדים.
