בהלוויה קורעת הלב של החטוף אורי דנינו, שהתקיימה ביום ראשון, הצהיר הרב הראשי לשעבר הרב יצחק יוסף כי יש לשחרר את שאר החטופים "בכל מחיר". את המנגינה הזאת כבר שמענו מחברי הכנסת החרדים, והיא עוררה את התמיהה: וכי אינם יודעים את ההלכה ש"אין פודים שבויים יתר על כדי דמיהן"? דברי הרב יוסף הזכירו לי את דבריו מלפני כמה חודשים, כי "אם יכריחו אותנו להתגייס לצבא, ניסע כולנו לחו"ל". נראה שהתשובה לתמיהה הראשונה עולה מתוך שילוב שתי האמרות.
לאחרונה זכינו לראות שיתוף פעולה נדיר בין החרדים ובין השמאל הישראלי בסוגיית העלייה להר הבית. כפי שדווח אחרי העלייה המסיבית של תשעה באב, יו"ר ש"ס אריה דרעי הודיע שהמפלגה תתמוך בהצעת יאיר לפיד לאסור עליית יהודים להר.
המקרה הזכיר לי שותפות עתיקה יותר בין החרדים והשמאל היהודי, הפעם משנת 1918. באוקטובר של אותה שנה, בעקבות הכאוס שפקד את האזור אחר מלחמת העולם הראשונה, קמה הרפובליקה העצמאית של הונגריה וביקשה הצהרת נאמנות מאת המיעוטים שבה. בתגובה לכך קראו ראשי הניאולוגים לאספת הקהילות, וזו הכריזה כי מדובר בבקשה מקוממת, שכן מידת "הונגריותם" של היהודים אינה שונה מזו של מקביליהם הנוצרים. אלו "הונגרים בני דת ישו", ואלו "הונגרים בני דת משה". כולם הונגרים באותה מידה.
עבור יהודים הונגרים מתבוללים לא היה בכך חידוש כלשהו. אלו שלא התנצרו הכריזו על עצמם בכל מקום כבני הלאום המקומי – גרמני, פולני, הונגרי, וכך הלאה – המשתייכים לדת משה. החידוש היה הסכמת היהדות האורתודוקסית להצהרה. במפגן נדיר של אחדות, נציגים משני צידי המתרס הצהירו שהם יהודים בדתם והונגרים בלאומם.
על כך יצא קצפו של הרב משה שמואל גלזנר, רבה של קלויזנבורג. במאמר חוצב להבות (שתרגומו פורסם בקובץ "תורה ומלוכה", 1961), הוא ביקר בחריפות את אחיו "המתקראים חרדים", וקבע כי הם "מתכחשים ללאומיותם היהודית מטעמים מדיניים, כביכול, ומשתפים בזה פעולה עם המתבוללים". לדבריו, האורתודוקסיה הרשמית בחרה "להחזיק בשקר המבייש כאילו אין היהודים אלא עדה דתית נפרדת". בקיצוניות הונגרית טיפוסית הוא קבע כי הצהרה כזו "כמוה ככפירה גמורה, ואיסורה בגדר יהרג ואל יעבור".
ברית חרדים־שמאל נגד העלייה להר מושתתת על אותם יסודות. כמו בנסיבות ההונגריות, גם במקרה הנוכחי מדובר בהצהרה אנטי־לאומית בעליל, הפעם בדמות הצעת החוק הגוזרת איסור שאיננו הלכתי־תורני אלא חוקתי, על נוכחות יהודית בהר. "חובה לסגור את ההר", נכתב למחרת תשעה באב בביטאון יתד נאמן, "ולא רק במילים אלא בחקיקה ומנעולים". את המפתחות, אפשר להוסיף, יש למסור לירדנים. ליתר ביטחון.
חמאס מכנה את מתקפת 7 באוקטובר "מבול אל־אקצה", והנה אנחנו מוכנים להעניק לאויבינו ניצחון אבסורדי ללא יריית כדור אחד. ואל־אקצה, כמובן, הוא רק תחילת המאבק.
ועד בית במקרה הטוב
מדינת ישראל מדגישה את אחדות הלאום והדת: אדם יהודי הוא יהודי הן לעניין דת והן לעניין לאום. אולם היו כאלה שביקשו להפריד בין הדבקים. פסק־דין שליט מ־1970 עסק במי שביקש לרשום את ילדיו כחסרי דת, אבל כבעלי לאום ישראלי. היו גם כאלה שכפרו בלאום היהודי, בטענה שהם שייכים ללאום ישראלי ולא יהודי. כלומר, "ישראלים בני דת משה" (פס"ד טמרין, ולאחרונה פס"ד אורנן).
הכפירה בלאום היהודי מהווה קריאת תיגר על מדינת ישראל בתור מדינת הלאום של העם היהודי. הכופרים בזהות זו, עותרים מהקצה השמאלי של הקשת הפוליטית, ביקשו לנתק את הזהות הישראלית מזו היהודית, ולראות במדינת ישראל כזו שמכוננת זהות חדשה ועצמאית. מול טענות אלו כתב השופט אגרנט בפס"ד טמרין כי "אין מקום לטענת המערער – אף לא לכאורה – שחל בישראל פירוד מהעם היהודי ונוצרה אומה ישראלית נפרדת". אנחנו מדינה יהודית.
גם לעניין הזה, חלקים מתוך היהדות החרדית מצטרפים לשלילת מדינת ישראל בתור מדינת הלאום של העם היהודי: הרי לא תיתכן "מדינה יהודית" שאינה כפופה לתורה ולגדולי התורה. המדינה, במקרה הטוב, היא "ועד בית". יתרה מזו, הלאומיות החדשה, המדגישה אלמנטים כמו טריטוריה, שפה ותרבות, בטעות יסודה, כלשון ר' סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
החרדים, במילותיו של עורך יתד נאמן ישראל פרידמן, "מחזיקים בכיס החליפה שני דרכונים". דרכון יהודי־דתי מצד אחד, ודרכון לאומי מהצד השני, שיכול להיות בריטי, צרפתי או ישראלי. אין ביניהם קשר כלשהו.
מכאן קצרה הדרך לעמדת "עסקה בכל מחיר". כמו שאלת העלייה להר, לשאלת העסקה יש ממד לאומי מובהק: איזה מחיר לאומי אנחנו מוכנים לשלם עבור השחרור? בפשטנות, זו הסיבה שאנשי שמאל, שמצמצמים את הזהות הלאומית ומדגישים זהות אינדיווידואלית־אוניברסלית, ידחפו לעסקה בכל מחיר, ואילו אנשי ימין המבכרים את הזהות הלאומית יזהירו מפני עסקה מופקרת, למרות הכאב הבלתי נתפס במישור האישי. וזו הסיבה שהנציגים החרדים מזדהים, לעניין הזה, דווקא עם השמאל.
ומה באשר להלכה? ובכן, לפי הגישה הזו, להלכה אין מה לומר בנושא כיון שהמדינה אינה "יהודית". הלכות פדיון שבויים והמחיר של "יתר על כדי דמיהן" רלוונטיים לקהילה יהודית כאשר מלכות הרשעה כולאת חבר קהילה. הם לא רלוונטיים כאשר השואלת אינה הקהילה היהודית אלא מדינת ישראל. עליה, על המדינה, לא נאמר הכלל של "יתר על כדי דמיהן".
במילים אחרות, ההלכה מכירה בעיקרון של "טוב למות בעד ארצנו", אבל רק כאשר מדובר במלחמה על "ארצנו". אם לא מדובר בארצנו, ואם אפשר להחליף את הדרכון הישראלי בדרכון בריטי וצרפתי כי זה לא משנה – אז העיקרון אינו תקף. במצב כזה, חזרנו לדיני פיקוח נפש הכלליים. או בשפתה של הקב"נית שתקפה לפני שבוע את הציונות הדתית, יהודים לאומיים הופכים להיות "אוכלי מוות".
דרכון אחד
למרות עברו האנטי־ציוני, הרב יוסף אליהו הנקין כתב בשנת 1959 כי יש לתמוך במדינה: "המאמרים שפרסמתי לפני קום המדינה מעידים על כך… שהתנגדתי לעצם הרעיון של מדינה. אולם חובתנו לתמוך במדינה מול אויביה מבחוץ ומשם להנחות אותה בדרכי התורה". כלומר, היהדות החרדית התנגדה למינוי מדינת ישראל בתור הנציג הפוליטי והמדיני של העם היהודי. אולם אחרי שהדבר נקבע במציאות, עלינו להשלים עם העובדה ולפעול בהתאם.
רבים מתוך היהדות החרדית, בוודאי כשמדובר בצעירי הצאן, יזדהו עמוקות עם הדברים. מבחינתם אין מקום לדבר על "ישראלי בן דת משה". בכיסם יש דרכון אחד בלבד, ואת המתח בין דת ולאום הם השאירו בארצות פזורינו. הם חשים אי־נוחות עמוקה נוכח שתי אמרותיו של הרב יוסף – זו העוסקת ביציאתנו לחו"ל, וזו התומכת בעסקה בכל מחיר. עם הזמן, אין ספק שהם גם יזכו לייצוג הולם, ברוח דברי הרב הנקין.
