הייתה זו יוזמה מקומית־וולונטרית, חדורת אידיאולוגיה, על רקע אי־שביעות רצון מתמשכת מתפקוד בתי הדין הרבניים. בשנת 1909 נוסד ביפו בית משפט השלום העברי הראשון על ידי המשרד הארצישראלי, הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל.
את ההכרח בהקמת בית משפט זה נימק אחד מיוזמיו, מרדכי בן הלל הכהן, בכך שבבד"ץ שררו אי־סדר קיצוני בסדרי הדין שמגדיר ה"שולחן ערוך" בתחילת חושן משפט. הוא מתח ביקורת על הדיינים שמזלזלים בפרוצדורה ו"דשים בעקבם" את "הלכות דיינים". הוא דרש מן השופטים "שישמרו גם על 'גופי התורה' אלה, ולא יחללו את המשפט העברי היקר והקדוש לכולנו בקלות דעת". בן הלל שב והבהיר כי "בשום אופן לא נחליף ולא נמיר את ה'שלחן ערוך' שלנו, את 'חושן המשפט'. הוא יקר לנו, יען כי הוא פרי רוחנו. הוא יקר לנו עד מאד… לא עלינו לחצוב אמת ומשפט מבור חפרוה הרומאים, או מספר החוקים של נפוליון… אין אנו רוצים להחליף את ה'שלחן ערוך' באחר". נימוק מרכזי אחר היה כי המשפט היהודי איננו מתאים לתנאי היישוב החדש.
את ההצדקה למינוי מי שאינם בעלי השכלה תורנית מצא בן הלל בהלכה שאפשר למנות "הדיוטות", והרי בתוך שלושה חברי משפט השלום יימצא תמיד אחד "דגמיר וסביר" (בקי בתורה וחריף בהבנתה). בנוסף, הוא פנה בבקשה־דרישה אל הרבנים כי יעבדו את החומר העשיר שב"שולחן ערוך" בהתאמה ליסודות החברתיים החדשים. בחזונו ראה את בית משפט השלום מתאחד עם הבד"ץ הקיים, ומושך אליו תלמידי חכמים הבקיאים גם במשפט האירופי ומאמצים את החלקים הטובים שבו.
ואולם קולו של בן הלל היה חריג בנוף, ורוב המעוניינים בבית משפט השלום לא רצו כלל את דין התורה. בית משפט זה שגשג והלך, ובחודש חשוון תר"פ עלתה יוזמה להקמת סניף גם בירושלים.
מלחמת סמכויות
בתשרי תרפ"א התכנס המושב הראשון של "אסיפת הנבחרים" שהכריזה על עצמה כבאת כוח יחידה של העם העברי בארץ ישראל – דבר שלא היה נכון. למרות זאת, כשהם חדורים תחושת שליחות ותאוות שלטון, קבעו גם את סדרי משפט השלום העברי. יוזמה זו נועדה להניח תשתית לבתי המשפט של המדינה לכשתקום, תוך חתירה תחת סמכות בתי הדין הרבניים שהיו אחראים לנושא עד אז, ובניגוד לעמדתו של הראי"ה קוק, שהיה באותה עת רבה של ירושלים ועתיד היה להתמנות לאחר חצי שנה לרב הראשי הראשון.
בעוד שהציבור החרדי – רובו של היישוב באותה עת – דרש שכל היישוב יהיה כפוף לבתי הדין, הרי שהציבור החילוני ובייחוד מפלגות השמאל דרשו שהסמכויות יינתנו לבתי משפט השלום.
הסחבת הנוראית בבתי המשפט של המדינה וההוצאות המכבידות של עורכי דין יוצרות עוול מתמשך, בייחוד לצדדים החלשים בחברה. לעומת זאת, בתי הדין לממונות יעילים, מסבירי פנים, זריזים ושווים לכל כיס
המאבק הלך והסלים. העיתונות העברית יצאה בדרישה להעברת סמכויות ה"מחכמה שרעיה" הטורקי לבתי משפט השלום, ולעומתה העיתונות החרדית קראה להעביר סמכויות אלה לבתי הדין. בצד החילוני היו מי שהקצינו ודרשו לאפשר סמכות שיפוט בענייני אישות לבית משפט חילוני, לכל המעוניין בכך.
המחלוקת בין הזרמים השונים בארץ לא הייתה ניתנת ליישוב אלמלא ועדת החקירה שהקים הנציב הרברט סמואל, שלמעשה כפתה על הדתיים והחילוניים להתאחד סביב הקמת הרבנות הראשית, באדר א' תרפ"א, כחצי שנה בלבד לאחר הקמת הוועדה. לעומת הטענות על היות הרבנות כביכול "רבנות מטעם" הממשל הבריטי, היה הרב צבי יהודה קוק שב ומדגיש תמיד: "הרבנות הראשית היא יציר כפיו של אבי, קדוש ישראל הרב זצ"ל". ממשלת המנדט רק אישרה זאת וזירזה להכניס בה סידורים נאותים. יש להזכיר כי את רעיון הקמת רבנות ראשית פרסם הראי"ה עוד כשהקים את תנועת "דגל ירושלים", בסיום מלחמת העולם הראשונה.
עוד היה הרצי"ה מדגיש, לעומת מסלפי ההיסטוריה, כי הרבנות הראשית הוקמה "במעמד האסיפה הגדולה של רוב ככל רבני ארץ ישראל", אשר נגדם עמד קומץ מאנשי ירושלים ומספר רבנים קטן. על אותה עובדה, שהייתה מהותית בהקמת הרבנות הראשית, חזרו גם הרבנים הרצוג ועוזיאל. השתתפות רוב גדול של רבני ארץ ישראל נתנה את הסמכות לרבנות הראשית לא רק לעצם הקמתה אלא גם לתקן תקנות נדרשות לפי הצורך, כמו הרחבת טווח הזמן של חיוב מזונות הילדים, ועוד.
בדיונים המקדימים להקמת הרבנות התברר שרוב הסמכויות יהיו בענייני אישות, אבל הראי"ה רצה להרחיב אותן, ולכן ההודעה הרשמית הייתה מעורפלת. המאבק להשגת אוטונומיה משפטית התמקד בארבעה אפיקים: 1. הדרישה לכתחילה כי בית הדין יהיה מוסד משפטי יחיד. 2. הבסיס המינימלי – סמכות שיפוט בלעדית בכל ענייני האישות. 3. סמכויות שיפוט למעוניינים לדון לפניהם, כולל דיני ממונות. 4. קבלת סמכויות ביצוע בנושאים הנתונים למרות בתי הדין. בנוסף, סמכות בלעדית להסמיך רבנים ובתי דין.
אלא שגם לאחר שהוקמה הרבנות הראשית, מעמדה עדיין לא היה ברור. כחצי שנה לאחר הקמתה נשלחה לנציב העליון דרישה לקבל את כל סמכויות ה"מחכמה שרעיה" וזכות שיפוט בלעדית על היהודים, ולמעשה ביטול בתי משפט השלום. לדרישה נוסף איום כי דחייתה תגרום לאי־שקט ואף להתפטרות אפשרית של מועצת הרבנות הראשית. אלא שבסמוך לכך (ספטמבר 1922) התפרסם "דבר המלך במועצתו", קרי החלטת ממשלת בריטניה, שהותיר לרבנות רק את תחום הקידושין, הגירושין והמזונות עד סיום הליכי הגירושין. קביעת מזונות לאחר הגירושין נשארה בידי בית משפט ממשלתי. בנוסף, בתי הדין קיבלו סמכויות לאשר צואות שנעשו בפניהם. במקרה שבו שני בני הזוג קיבלו על עצמם לדון גם בעניין המזונות בפני בית הדין הרבני – הדבר ניתן. בשאר הנושאים לא קיבלו אפילו זכות לשיפוט מקביל.
"ירשה שפחה גבירתה"
בשנת תרפ"ח קבעה ממשלת המנדט כי ניתנת אפשרות לקבל את בית הדין כבורר בהסכמת הצדדים, ופסקיו יהיו כשל בית משפט לכל דבר. לימים ראו הרבנים הרצוג ועוזיאל בצעד זה את הפתח לשינוי שיבוא כשהעם יצביע ברגליים ויזדקק לבתי הדין הרבניים.
לקראת הקמת המדינה קרא הרב הרצוג בתוקף למנהיגים לאמץ את השולחן ערוך. משראה שאינם מוכנים למנות רק דיינים שומרי תורה ויודעי דין, הציע שלכל הפחות יהיה בית דין של הדיוטות שאחד מהם יודע הלכה "דגמיר וסביר" (כהצעתו המקורית של בן הלל). הוא הכין גם הצעה חליפית, מינימליסטית, לאפשר לכל יהודי לומר "לבית דין של תורה אני יורד", ולכפות את בר הפלוגתא שלו לבית דין של תורה.
את הסירוב המוחלט לקריאתו תיאר הרב הרצוג בכאב: "הנה הושיבו בית משפט עליון ותורת ישראל לא נדרשה, לא נזכרה ולא נפקדה… כלום לא היתה מחובתה הראשונה של הממשלה להכריז ולהודיע שכוונתה ומטרתה היא שישוב משפט התורה לחדש ימיו כקדם? ושממשלת ישראל עתידה לבקש עצה, הדרכה והוראה מפי חכמי התורה בנוגע לתקנות והשלמות הדרושות בשטחים ידועים במשפט התורה, כשיינתן לו תוקף מלכותי!"
עוד אמר כי זו "רמיסת הגאון הלאומי שלנו", "התבוללות סיטונית" ו"חילול השם".
בי"ג באלול תש"ח התקיים טקס הפתיחה של בית המשפט העליון. הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, לא השתתפו בו. הרב הרצוג תיאר את תחושתו באותם ימים: "בחלומנו… ממשלת ישראל הזמנית נפגשת עם הרבנות הראשית לארץ ישראל… ואומרת לה: רבותינו תקנונו בעצה טובה על פי התורה", והוא מסיים: "אבל מה היה? איך התפתחו הדברים?… התורה נשכחה… ירשה שפחה גבירתה". יש לשים לב לחריפות המעשה של החרמת הטקס על ידי הרב הרצוג, אשר נימוסיו הבריטיים היו ידועים, ועל ידי הרב עוזיאל, שידוע היה במתינותו. אלא שעומק העלבון שבנטישת חושן המשפט, ועוצמת ההרס הרוחני, היו גדולים מכדי לנהוג בנימוס.
נגיסה מתמדת
מאז, המערכת המשפטית הולכת ונוגסת בסמכות בתי הדין הרבניים. אחד האירועים הבולטים היה כאשר בשנת 1994 נקבע ב"בג"ץ בבלי", על ידי השופטים שמגר, ברק ולוין, כי דיני הממונות בין בני זוג ייגרעו מהדין האישי הנידון על פי התורה, ויעברו לדין האזרחי. שנה לאחר מכן הוקם בית המשפט לענייני משפחה, שאף הוא צמצם מאוד את מרחב הפעילות של בתי הדין הרבניים. כך הולך הדבר ונמשך, ורק לפני שלוש שנים, במה שנקרא "בג"ץ הבוגדת", ביטלו את הפסק של בית הדין הרבני הגדול, וכדי בזיון וקצף. לכל מי שהיהדות יקרה לו, ומוסד הנישואין יקר לו, ברור כי זו שעת חירום ויש לפעול.
בדרשתו הידועה בליל יום העצמאות תשכ"ז, כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, אמר הרב צבי יהודה קוק: "יש במדינת ישראל דברים מכאיבים, שיש בהם חילול ה' מרובה… מערכת המשפט במדינה, המשתמשת בחוק הרומאי העותמני והבריטי (מאז חלו הרבה שינויים במשפט הישראלי, אבל הביקורת נשארת במקומה)… ואילו במשפט ישראל האמיתי, בחושן משפט, לא נסמכו ולא מסכימים". על דברים אלו נהג לחזור פעמים רבות, כשהוא מביע בראש ובראשונה את אהבתו למדינה ושמחתו בהקמתה, את יד ההשגחה והנס שהתגלו בה. כל זה אינו סותר את ההכרח לבקר את החסרונות ולחתור לתיקונם.
יש להפוך את כיוון הדברים, כפי שעשו מקימי בית משפט השלום, ולפתוח ביוזמה וולונטרית. לעומת הבעיות הקשות שהיו אז בבתי הדין הרבניים, הרי שכיום הבעיות בבתי המשפט של המדינה חמורות כפליים. הסחבת הנוראית וההוצאות המכבידות של עורכי דין יוצרות עוול מתמשך, בייחוד לצדדים החלשים בחברה וגם לכל מי שנדרש לתוצאות בזמן סביר – חברות עסקיות, יזמים ועוד. שלא לדבר על סכומי העתק שיש לשלם לעורכי הדין על כל דיון. קול ברמה נשמע – בתי הדין לממונות יעילים, מסבירי פנים, זריזים ושווים לכל כיס. גם המערכת המשפטית רואה את פעילותם בעין יפה, כיון שהם מקלים על העומס הכבד הקיים במערכת.
סמכותו, כוחו וכבודו של בית המשפט, מקורם בהסכמת העם. יוזמה חדשה, בשם "שלום ירושלים", פונה לציבור המכבד את ההלכה להתחייב לדון בדין תורה. כך מתחיל מהלך השינוי שילך ויגדל. יכירו וידעו כל שכבות האוכלוסייה כי תורתנו הקדושה היא הפתרון למערכת היחסים הנאותה בין אדם לחברו, הן מצד תכני המשפט הן מצד סדריו, וישובו שופטינו כבראשונה, וציון במשפט התורה תיפדה.
