מערכת המשפט נתפסת היום כזירת ההתגוששות המרכזית בין הדת והמדינה. שאלות ליבה של הנהגה מדינית ביחס לחוקות התורה, עומדות שוב ושוב בלב המחלוקת על צביון המדינה וזהותה. מערכת המשפט נתפסת כ"קודש הקודשים" של הדמוקרטיה הישראלית – בהגנה על זכויות הפרט והאזרח ועל זכויות המיעוטים, ובשמירה על ערכיה הדמוקרטיים המהותיים של המדינה. ואולם בתי המשפט בישראל אינם שופטים לאור חוקות התורה, אלא על פי חוקים "חילוניים".
עוד לפני הקמת המדינה התחבט הציבור הדתי כיצד להתייחס למערכת המשפט האזרחית־חילונית העתידה לקום כחלק מן הישות המדינית החדשה. אבקש להציג כאן שלוש תפיסות שונות שהוצעו להתמודדות עם שאלה סבוכה זאת, תפיסות ששורשן בספרות חכמי ספרד במאה ה־14, ולהתמקד בתפיסה השלישית והממצעת, שבעיניי יש בה בשורה גדולה לקו השבר שחווה כיום המגזר הציוני־דתי. מטבע הדברים הסוגיה תוצג כאן באופן פשטני ומתומצת, שאיננו מתיימר להקיף את כל ההיבטים השונים במשנתו של כל הוגה.
תיאוקרטיה דמוקרטית
עד היום מקובל בקרב פוסקי ההלכה, גם בקרב המגזר הציוני־דתי, כי בכל הנוגע לדיני ממונות נחשב בית המשפט כ"ערכאות של גויים", וכי ישנו איסור הלכתי לדון בדיני ממונות שאינם על פי דיני התורה. מקובל לייחס קביעה זאת לרב הראשי האשכנזי בתקופת קום המדינה, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
הרב הרצוג היה מהראשונים שניסו להתמודד באופן מקיף וסדור עם השאלות הנוקבות והסבוכות של יחסי דת ומדינה בהקשר של מערכת המשפט. בסדרת ספרים שנשאה את השם "תחוקה לישראל" שטח הרב הרצוג את משנתו, ובכמה מקומות חזר והדגיש כי אין ללכת למערכת משפט ישראלית שאינה צועדת על פי דין תורה.
מקורו של הפסק מתבסס בין היתר על שו"ת הרשב"א (ו, רנד) שנתן פירוש מחודש למונח התלמודי "דינא דמלכותא דינא", שלפיו עלינו לקבל את מרות דין המדינה. ואולם הרשב"א התקשה לקבל זאת, שהרי אם בכל מצב נקבל את המשפט "האזרחי", התורה תיעקר: "ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים". בהתאם לגישה זו הגביל הרשב"א את תחולתו של המונח "דינא דמלכותא דינא".
אין זה המקום להרחיב, אך בהחלט ניתן לראות בפסק זה של הרשב"א השלמה לתפיסתו הדתית הכוללת. מדבריו עולה כי ישנה הנגדה בין התורה כמרחב סטרילי, סגור, בעל סדר והיגיון פנימי נשגב, ובין דיני המדינה התלויים בתפיסת המוסר וההיגיון האנושי. על תפיסה דתית זאת עמד בכמה מקומות פרופ' יאיר לורברבוים, וייתכן שהיא ינקה ממסורות קבליות מבית מדרשו של הרמב"ן, מורו ורבו של הרשב"א.
על כל פנים, תפיסת הרשב"א ביחס לדיני הממונות שבתורה בפרט, ומהי "תורה" בכלל, היא במידה רבה התפיסה המקובלת היום על חלקים נרחבים בעולם הדתי בישראל. התורה היא מערכת חוק ומשפט מסודרת ומפורטת שיש לפעול על פיה, וממילא התנגשותה עם המציאות החילונית היא בלתי נמנעת. מכאן הצורך להציע פתרונות שונים ולגשר על הפער.
האם אימץ הרב הרצוג את תפיסתו הכוללת של הרשב"א? אין זה המקום לדון בכך. בכל מקרה, מתוך דבריו עולה כי הסמכות העליונה בעיניו הייתה חוקת האל. את גישתו למדינת ישראל הרצויה ניסה להגדיר בכמה מקומות כ"נומוקרטיה": "ממשלת החוק, אבל לא ממשלת החוק סתם אלא ממשלת החוק האלוהי, התורה שמן השמיים" (תחוקה לישראל א', עמ' 8). במקום אחר ניסח זאת בשם "תאוקרטיה דמוקרטית" (שם, עמ' 209). הרב הרצוג סירב לראות במדינה היהודית "תיאוקרטיה" גמורה, שאין בה מקום כלל לציבור אלא רק לאנשי הדת או המלך המייצגים את האל, אלא "ממשלת חוק" דמוקרטית. כלומר, הדמוקרטיה היא צורת הממשל הטובה והעדיפה, אך החוקים שבה יהיו חוקים דתיים.
אמונתו של הרב הרצוג בצורת הממשל הדמוקרטית לא הייתה מהשפה ולחוץ. בכל פעילותו הציבורית לקח חלק פעיל במוסדות המדינה, אך עם זאת לא חדל מלנסות להשפיע על אופייה הדתי ולקדם אימוץ של חקיקה על פי ההלכה. הרב הרצוג התנגד נחרצות להפרדה בין דת ומדינה. בחלומו, מדינת ישראל כמדינה יהודית צריכה לפעול על פי חוקה דתית עליונה, ואין בכך סתירה למנגנוני השלטון הדמוקרטי. ואכן, כיאה לשם שבחר לספריו, הרב הרצוג תמך בכינון חוקה למדינת ישראל, סט חוקים שיהוו "תעודת זהות" למדינת ישראל ויקבעו את אופייה היהודי.
חוקת השמיים
בעקבות המלצתה של ועדת פיל להקים מדינה יהודית, פנה הרב הרצוג בשנת 1937 אל הרב חיים עוזר גרודזנסקי, מגדולי הרבנים בליטא ונשיא מועצת גדולי התורה, בנוגע למינוי אנשים שאינם יהודים לתפקידי שררה כגון שופטים, שרים וכיוצא בזה. השאלה ביטאה באופן עמוק את סוגיית יחסי ההלכה והמדינה.
הרב גרודזנסקי הציע להסתמך על דרשתו של הר"ן, רבינו נסים מגירונדי, אף הוא חכם ספרדי שחי כדור לאחר הרשב"א. הר"ן הסביר כי על פי התורה ישנן שתי מערכות משפט – משפט המלך ומשפט התורה. משפט המלך הוא המשפט האזרחי, שעל פיו יש לדון ולנהל את ענייני המדינה, ולעומתו משפט התורה הוא משפט דתי־פולחני שבכוחו להשפיע שפע אלוהי על העולם. ובמילותיו של הר"ן:
כמו שנתייחדה תורתנו מבין נימוסי אומות הקדמונים במצוות וחוקים אין עניינם תיקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם היה חוּל השפע האלוהי באומתנו והידבקו עמנו, בין שייראה העניין ההוא לעינינו כענייני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא ייראה, כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם, מכל מקום אין ספק שהשפע האלוהי היה נדבק בנו וחל בפעלים ההם עם היותם רחוקים מן הקש השכל.
דרשה קיצונית זאת של הר"ן זכתה להתייחסויות רבות ומגוונות, החל מפקפוק בזהותו של המחבר וכלה בפרשנויות שונות המבקשות ליישב את הדברים עם התפיסה הדתית הרווחת. אימוץ דרשת הר"ן פותר לחלוטין לכאורה את הסתירות בין המשפט האזרחי־חילוני ובין משפט התורה, שכן חוקי התורה מעולם לא התיימרו לנהל את המדינה. התורה נתפסת כאוצר תרבותי בעל עוצמה תיאורגית רבת השפעה, אך לא בחיי המדינה הריאליים אלא בחיי הרוח ובעולמות העליונים.
הרב הרצוג דחה את הצעתו של הרב גרודזנסקי, הדוגלת בהפרדת דת ומדינה כשתי מערכות שונות שאינן קרבות זו אל זו – מערכת מדינית ומערכת דתית. כאמור, הוא התנגד להפרדה הקיצונית בין השניים.
כוחו של העם
הרב ד"ר שמעון פדרבוש היה תלמיד חכם פורה, רבה הראשי של פינלנד ונשיא הפועל המזרחי בארצות הברית. כציוני אדוק הוא עסק רבות במה שמכונה "הלכות מדינה", ובין השאר ביחסים בין מערכת המשפט החילונית ובין חוקי התורה. את משנתו שטח בספרו "משפט המלוכה בישראל", בהוצאת מוסד הרב קוק.
ככלל, אימץ הרב פדרבוש את ההפרדה המצויה בדברי הר"ן בין שתי מערכות המשפט הישראליות: משפט המלך כמשפט האזרחי, ומשפטי התורה. ברם, את משמעותה של המערכת הדתית הסביר באופן אחר מהר"ן, ותלה את דבריו ב"מגיד משנה" – בן דורו של הר"ן, רבי וידאל די טולוזא, שכתב ספר על "משנה תורה" לרמב"ם. עיון בדברי המגיד משנה מעלה שהרב פדרבוש קרא בו באופן מגמתי, מתוך חיפוש אילן גבוה להיתלות בו.
לפי הרב פדרבוש, חוקי התורה נועדו להוות עקרונות יסוד מנחים של משפט ומוסר, אך לאו דווקא חוקים ספציפיים ומדוקדקים. התורה היא סט ערכים, ועל חכמי ישראל בכל דור ודור מוטלת אחריות להיות קשובים למציאות ולחוקק חוקים ומשפטים לטובת הציבור, שיתאימו לאותם ערכים. חיזוק לדבריו הביא הרב פדרבוש מחוקרי התלמוד הראשונים דוגמת מהר"ץ חיות, שהראה כי בסדר נזיקין חז"ל עצמם פסקו דיני ממונות תוך אימוץ המשפט האזרחי הקיים במדינתם. כלומר, לפי גישתו של הרב פדרבוש אין סתירה הכרחית בין חוקי המדינה לחוקי התורה, ובתנאי שהם מבטאים את אותם ערכים של צדק ויושר:
התורה לא קבעה בכוונה מסמרות בפרטי חוקים אזרחיים ודיני ממונות, אלא קבעה עיקרונים נצחיים בלתי משתנים של צדק ומישרים ואהבת הבריות ואיסור חימוד את אשר לזולתו, אולם את התחוקה המדוקדקת והמפורטת בכל השטח הזה השאירה התורה למחוקקים שבכל תקופה ותקופה, היות והחוקים האלה טעונים התאמה לתנאי החיים ההולכים ומשתנים לפי המקום והזמן (משפט התורה והמלוכה, עמ' 53)
גישתו של הרב פדרבוש קשורה בקשר הדוק לתפיסתו את הגדרתה של המדינה היהודית הרצויה. בעקבות הגדרתו של יוספוס פלביוס, גם הוא ראה במונח "תיאוקרטיה" את הביטוי המדויק ביותר לתיאורה של המדינה האידיאלית. ואולם, הפרשנות שנתן לתיאוקרטיה הייתה למעשה זהה לחלוטין לדפוס המדינה הדמוקרטית המוכר לנו כיום. את "מלכות השמיים" הוא פירש כפי שתפס את מהות משפט התורה – עקרונות של עשיית טוב ויושר. כיוון שכך, שלטון העם, השלטון הדמוקרטי, הוא הדבר הקרוב ביותר להתגשמותה של מלכות האלוהים, ובו גלומה היכולת המרבית להנחיל את הערכים שניתנו בסיני. במובנים רבים מזכירה הגותו של הרב פדרבוש את כתביהם של ראשי הציונות שביקשו להקים בארץ מדינת מופת, אור לגויים.
הרב פדרבוש נתן כוח רב בידי העם, הציבור. מדבריו ניתן להסיק כי הוא היה רואה ערך רב במערכת המשפט הישראלית, ובוודאי נוהג היתר גמור להישפט בה. ניתן לשער כי השם "ערכאות של גויים" היה מעורר אצלו אי־נחת רבה. סוף כל סוף, אם מערכת המשפט מבקשת לעשות את הישר והטוב ולשפוט דין צדק, הרי שהיא במהותה חלק ממלכות השמיים המתגלמת במדינת ישראל הדמוקרטית. יתירה מכך, כשם שחז"ל אימצו חוקים אזרחיים לאור ערכים מסוימים, כך גם מערכת המשפט הישראלית, שרואה את מוסר הנביאים כבסיס ערכי, רשאית וצריכה לפסוק פסקי דין אזרחיים גם אם הם לקוחים מחוק מנדטורי כזה או אחר.
כמו מגילת העצמאות
במבט ראשון נראה ששיטתו של הרב פדרבוש דומה להצעתו של הרב גרודזנסקי, שכן גם בדבריו מצויה ההפרדה בין משפט המדינה ובין המשפט הדתי, שאינו ישים בהכרח. ואולם נדמה לי שבמובנים מסוימים גישתו דומה יותר דווקא לתפיסתו של הרב הרצוג. אצל שניהם נתפסת התורה כמעין "חוקה" עליונה, אלא שבעוד שאצל הרב הרצוג זוהי חוקה "הלכתית" מחייבת, אצל הרב פדרבוש היא חוקה "רעיונית־ערכית", בדומה לתוקפה של מגילת העצמאות כיום.
בעומקם של דברים נדמה כי על אף ההצהרה של הרב פדרבוש בנוגע להפרדה המוחלטת בין הדת והמדינה, ביסוד הדברים עומדת הנחת יסוד הרמונית ביחסי מדינת ישראל וההלכה, בדומה לפעולותיו של הרב הרצוג. בעקבות הרב קוק, אצל שניהם מדינת ישראל הייתה יסוד לגילוי אלוהות; אצל הרב הרצוג באמצעות שמירת הסדר ההלכתי במסגרת המדינית, ואצל הרב פדרבוש בהיותה מדינת מופת ואור לגויים.
וכאן נעוץ הפער היסודי בין השניים: בעוד שאצל הרב הרצוג הסמכות החוקתית הייתה התורה, אצל הרב פדרבוש הסמכות נבעה במובנים רבים מרצון העם הבוחר את השלטון, מעצב את החוק ופועל על פיו. הרב הרצוג ביקש להפוך את החוק הדתי לחוק המדינה, ואילו הרב פדרבוש ביקש להפוך את חוק המדינה המוסרי לחוק שיש בו ממד דתי, אולי גם משיחי. בניסוח אחר, הרב הרצוג ביקש שהאנושי יגלה את האלוהי באמצעות הדת, החוק המוכתב משמיים, ואילו הרב פדרבוש ביקש לגלות באנושי עצמו, בשורשי הדמוקרטיה, את "צלם אלוהים".
הציונות הדתית אימצה ברבות השנים את גישתו של הרב הרצוג, ואולם על אף הרצון לייצר הרמוניה ואחדות בין הדת למדינה, נדמה שאצל הרב הרצוג מצויה במהות גישה דיכוטומית המבדילה בין השניים, בין הקודש לחול. נדמה שכיום בחלקים נרחבים של הציונות הדתית בוער הרצון העז לכונן מחדש את המדינה על פי "חוקה" הלכתית־דתית מחייבת, להביא סוף סוף את התורה לקדמת הבמה ולתת לה את התוקף והסמכות העליונה שהיא ראויה להם. מדינת ישראל החילונית היא בבחינת "יסוד" בלבד למדינת ישראל העתידית, שתפעל על פי ההלכה ותהווה את התגלות כיסא ה' בעולם. במילים אחרות, כל עוד פועלת במדינה מערכת משפט חילונית, זהו סימן מובהק לכך שאנו עוד באמצע הדרך, וכי יש לאן להצעיד את המדינה מתוך שותפות מלאה בדרך הקודש אל עבר היעד.
תפיסה ציונית־דתית אחרת, כדוגמת הגותו של הרב פדרבוש, מציעה דגם רך יותר ליחסי דת ומדינה, דגם ממלכתי יותר שאינו רואה התנגשות חזיתית הכרחית בין השניים. תפיסה ציונית־דתית חדשה־ישנה זו, רואה במערכת המשפט הדמוקרטית ובערכיה יצירה משלימה להלכה ומערכת החוק של התורה. היא פועלת מתוך הכרה במדינת ישראל כפי שהיא היום, על אף חילוניותה, ורואה בה יסוד לכיסא ה' בעולם גם ללא מאבק דתי על צביונה של המדינה, וזאת בלבד שתמשיך לפעול כל העת למען תיקון חברתי ומוסרי.
