"הוא לא הביט לאחור" הוא רומן קצר, קריא ונוגע ללב. הוא בנוי על שתי תובנות פסיכולוגית פופולריות: (א) ילדותו של אדם, בפרט אם היא טראומטית, וטיב הקשר שלו עם הוריו בשנותיו המוקדמות, משפיעים מאוד על אופיו כמבוגר, על רגישויותיו ועל סגנון ההורות שלו; (ב) דיבור פתוח על מניעים, על רגשות ועל זיכרונות ילדות, יחסוך אי־הבנות חמורות העלולות להרוס את יחסיו של אדם עם בני משפחתו וגם את חייו.
כך קרה בסיפור הזה ליחסים בין ציון שמאי, שאנו פוגשים לאורך שנת תשפ"א כשהוא אלמן כבן 83, ובין בנו ובתו. מצבו הבריאותי מחייב תקופת מגורים שלו אצל הבת. כבר בתחילת הספר, כשהיא מגיעה אליו לבית החולים, קל לקלוט את העוינות המרירה שהיא רוחשת כלפיו, וגם לראות שהוא יודע זאת. הבן בכלל ברח לגור באנגליה. שניהם מלינים על ילדות בצל אב קפדן, מגביל וכעסן. הנסיבות החדשות גורמות לו להיפתח סוף סוף ולסַפּר.
ציון גדל בטבריה בשנות מלחמת העולם השנייה. אביו הזקן נשלח ללבנון לסייע בהכנת מסלולי הברחה יבשתיים למעפילים, ושם הוכה לעיני ציון, מכות שהביאו במהרה למות האב. ציון הילד נתפס כעומד על סף חיי פשע, ונשלח לבית היתומים דיסקין בירושלים. לוּ השתעשע ספר זה במשחקי מילים, ודאי היה עומד על הדמיון בין דיסקין לדיקנס: המוסד הירושלמי הזה מצטייר כמהדורה חרדית של בית גידולו של דיוויד קופרפילד. תלאותיו של ציון הקטן לא תמו כאן. וכפי שהוא מסביר לילדיו מאוחר מדי, הן הרקע לתסביכים שגרמו לו לאהוב אותם בילדותם אהבה חונקת.
המחברת, ורד אטרי, מספרת באחרית הדבר שקורות ילדותו של ציון הן קורותיו של אביה שלה, שהיא פענחה רק לאחר מותו. היא מתארת תחקיר מקיף שערכה על פרטי הפרטים של הנסיבות, הזמנים והמקומות, המובאים בספר אחד לאחד. ואכן, לקורא בספר מובטחת, מעבר לחוויה הרגשית, גם התוודעות עתירת צבע לחייהם של אנשים בשולי החברה הארצישראלית של שנות הארבעים.
לאור זאת מפליא חוסר הדיוק דווקא בפרטים ההיסטוריים הגדולים יותר, אלה שאין צורך בתחקיר מיוחד להכרתם. למשל, בניגוד לאמור בספר, וכידוע, באפריל 1947 טרם החלה מלחמת השחרור, והקרבות בטבריה נמצאו בערפילי העתיד. בניגוד לאמור בספר, וכידוע, במרץ 1948, כשמדינת ישראל עוד לא הוקמה, לא נורו פגזים על מערב ירושלים משטח מדינת ירדן: זו עתידה הייתה לפלוש ממערב לירדן ואל ירושלים רק עם סיום המנדט. רישולי מחשבה או ניסוח ניכרים במשפטים כגון זה הקובע שהשנים חלפו להן והחורף קרב. או כאשר ציון בר־המצווה מקבל טלית ולא תפילין, ויודע שחבריו "יעמדו בפני התיבה בהיכל". קשה גם להבין איך ציון בן השבע מוביל את אביו הפצוע מביירות לטבריה, אבל כאן לפחות מכירה המספרת בכך שהדבר חריג.
אולי זו רשימה קטנונית, אבל היא מאפיינת את הספר שפשוט אינו תפור עד הסוף. הבעיה העיקרית בכך מתבטאת בפספוס העצום של הרומן בכל הנוגע למאורע ההיסטורי שבשורשו. בניגוד למובטח בגב הספר, שהסיפור המשפחתי שזור בהיסטוריה של טרום המדינה ומספק "הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההעפלה היבשתית מארצות ערב", הספר פשוט אינו מספר לנו עליה ועל הקשרה דבר וחצי דבר, אפילו לא מאין באו מעפילים אלה, ומחמיץ הזדמנות להיות מרתק באמת.
הוא לא הביט לאחור
ורד אטרי
קינמון, 2024, 163 עמ'
