אם סג"מ רליק יצליח לשמוע בדמדומי הכרתו את רעש המסוק המתקרב שיבהיל אותו, כשהוא פצוע אנוש, מגבול ירדן לבית החולים רמב"ם, הפרופלור יהיה עבורו כמו כנפיים המסוככות עליו מפני המוות האורב, ואף אות וסימן להצלתו.
"חייל חול", הנובלה הקצרה והמוצלחת של חיים אסא, היא מונולוג תודעתי של פצוע ומבוססת ככל הנראה על גרעין אמת. היא נסובה על סיפורו של מבצע צבאי כושל שהתרחש זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים הירדנית הזכורה כ"ספטמבר השחור", שבה נלחם צבא ירדן נגד ארגונים פלסטיניים. אלה ניסו להקים בירדן "פתח לנד", שאותו יקימו בהמשך, לאחר גירושם מהממלכה, בלבנון.
בחודש יולי 1970 פשט כוח שכלל 41 חיילי גולני על יעבס, יבש גלעד המקראית, השוכנת קילומטרים ספורים מזרחית לנהר הירדן. על יעבס, כמו על אזורים אחרים בממלכה ההאשמית, השתלטו בשעתו מחבלים פלסטינים, שניסו לא רק לערער על שלטונו של המלך חוסיין, אלא בעיקר להוציא משם פעולות טרור נגד ישראל. זו ניהלה מערכה נרחבת נגדם, בין השאר במבצע כראמה, וגם בפשיטות קטנות יותר לתוך שטח ירדן, כמו זו המתוארת בנובלה.
ההיסטוריונים הצבאיים ימשיכו מן הסתם להתווכח האם מבצע כראמה היה הצלחה או כישלון, אך הפשיטה על יעבס, שאותה מתאר חיים אסא, הייתה ללא ספק כישלון. בשעה שכוח גולני פשט בשעת לילה על יעבס, הוא נתקל במארב מתוכנן (לא ברור אם ירדני או פלסטיני), שהשליך רימונים על קצין החבלה, סג"מ רליק, בדיוק כשזה עמד להניח מטען צד בשולי הדרך – מטען שנועד לפגוע בחוליות התגבור שידהרו על גבי ג'יפים אל יעבס. מן הרימונים והאש שנורתה לעבר הכוח נפצעו חמישה חיילים. רליק נפצע קשה, ורק מכת אש של המא"גיסט השתיקה את המארב.
מנחם עינן, מפקד גדוד 13, פקד על הכוח לסגת מפאתי הכפר. אסא בחר להעניק לדמות שם אמיתי, אולי כראיה לכך שמדובר בנובלה שמגוללת סיפור שאירע במציאות; עינן, אלוף במילואים, אכן היה באותה תקופה מג"ד 13 בחטיבת גולני. במסגרת הנסיגה, רליק הפצוע פונה עד הגבול על גבי אלונקה שנישאה על ידי ארבעה חיילים. המסע הזה הפך לדרך ייסורים. הכוח הנסוג המתין לתגבורת שתבוא לחלצם, תוך שפגזי האויב נוחתים קרוב אליהם.
כל הדרך עד לירדן, וגם לאחר חצייתו, דעתו של סג"מ רליק מיטשטשת עליו בהדרגה בשל הדם הרב שאיבד. הפציעה מחייבת עירוי דם דחוף ופינוי במסוק ("תכניסו לו עכשיו עירוי, אחרת הוא לא יחזיק מעמד", דורש הרופא הגדודי, הנאבק "כמו סמוראי על חיי"). בשעה שהוא נלחם על חייו, רליק רואה כמו בסרט נע את חייו הקצרים. תודעתו הופכת לבליל זיכרונות שאותם הוא מספר בין תרדמת לערות, בין חושך לנצנוצי אור של תקווה ("הוא נושם, הוא איתנו", מכריז הרופא).
בפרפרזה על "בלדה לחובש", שירו הידוע של דן אלמגור בביצועו של יהורם גאון – שגם היא מספרת על פצוע, נהר ומוקש בלתי צפוי – הנובלה של אסא היא מעין בלדה לפצוע, וגם לרופא שמטפל בו ולא נואש מחייו, גם כאשר סג"מ רליק עצמו כבר נואש מהם. במונולוג התודעתי של הפצוע הוא מבקש כמדומה את מותו כדי לשוב לרחם. "ראשי… נשמט והולך… אני לא נושם, ולבי כבר כמעט שאינו פועם, סופג את הכול מדופנות הרחם האיתנות". כשהרופא, המחסום האחרון שלו מפני המוות, מבחין בהידרדרות מצבו, הוא מכה על חזהו בטירוף וצורח, "ומעיף אותי מתוך הרחם… ופתאום אני כאן… פוקח עין אחת".
פינת מסתור
הנובלה כתובה בתמהיל תודעתי של שביבים אסוציאטיביים, מעין סיבים אופטיים של זיכרון המתלכדים זה עם זה: זיכרונותיו של רליק מחייו בגבעת־שמואל, בעיקר ממגרש החול, זיכרונותיו על הוריו ניצולי השואה, הדהוד הפעולה הכושלת והנסיגה מיעבס. היטלטלותו על האלונקה היא מעין היטלטלות של ספינת זיכרונות בים גבה גלי.
במיוחד הוא מעלה בזיכרונו את אימו ("רק עכשיו אני מבין את המושג 'אמא'"), שעושה את מלאכות הבית השגרתיות, מלאכות שמקבלות עכשיו בעיניו משמעות גדולה פי כמה, כאשר היא אינה יודעת על הבשורה המרה שהיא עומדת לקבל. כשרליק מביט בדמיונו בדמותה הוא מבחין כיצד המוות כובש מפרצים בפניה, כמו המפרצים בשער ראשו של אדם העומד להתקרח מזיכרונות. המוות המקנן באם הוא למעשה המוות המקנן ברליק עצמו, כאילו הוא רואה בפניה את השתקפות מותו שלו. "המוות זוחל בתוכי כמו נחש מיתמם. מתפתל באיטיות, מסתעף". הדבר מעורר בו יראה, שהרי האם היא "המעוז שממנו שאבתי כוחות". הבחירה כאן במילה "מעוז" אינה מקרית, משום שהיעד של הנסוגים הוא קיבוץ מעוז־חיים אשר מעבר לגבול.
חיים אסא מצליב בין תודעת הפצוע לזו של הוריו. הם ניצלו ממוות בשואה, האם גם הוא יינצל? קולות הירי ממלחמת העולם השנייה מתערבבים בתודעתו בקולות הירי של הפעולה בפאתי יעבס, וסיפורם של ההורים משתלב בהבהובי הזיכרון שלו. ההורים, אהרן ועמליה, הם יוצאי סופיה בירת בולגריה. האם היא בת למשפחה מסורתית ושומרת מצוות, ואילו האב, אהרן, לא היה מודע ליהדותו עד פרוץ המלחמה. הסטודנט שהעריץ את התרבות הגרמנית הפך למעין יהודי בעל כורחו, קורבן של העם שברא את התרבות שהייתה נעלה בעיניו. חברו הטוב דראגן, שמעריץ אף הוא את התרבות הגרמנית, מחביא אותו בפינת מסתור בביתו מפני קלגסי הגסטפו. אהרן, שגובהו 1.83 מטר, מתכווץ כולו כדי להתחבא שם וכמעט נחנק מחוסר אוויר, ממש כמו שבנו הפצוע ייאבק שלא להיחנק מחוסר חמצן בשל פציעתו ביעבס.
אהרן מבקש מדראגן שלא יסתכן ולא יסתיר אותו, כי הנאצים עלולים להוציא את שניהם להורג. דראגן מסרב להיענות לבקשתו ואף מאיים עליו, ספק ברצינות ספק בלצון, שאם הוא לא יאפשר לו להחביאו "הוא יהרוג אותו בעצמו… עדיף שאני אחסל אותך מהאפשרות שהסמל הזה יהרוג אותך… אני יכול להרוג אותך בכיף, ואני גם אקבל מהם פרס על כך שהרגתי יהודי". בתום החיפוש הנאצים מסתלקים ואהרן ניצל.
פליטי אירופה הבוערת
שבוע לאחר החיפוש בביתו של דראגן, היטלר ומלך בולגריה הגיעו להסכם שיהודים לא יועברו למחנות השמדה, אלא רק יישלחו למחנות עבודה. אהרן ועמליה אשתו מחליטים לא לקחת סיכונים. בעזרת דראגן הם משיגים תעודות מזויפות על שם אזרחים טורקים, ובמרץ 1944 הם נמלטים ברכבת מסופיה לאיסטנבול יחד עם בנם הקטן מיכאל. הם נפגשים שם עם נציג הסוכנות, וממשיכים במסעם לארץ ישראל, "המסע שלהם לכאן, כדי ללדת אותי, כמו זוג יונים שמחפש קן".
זוג העולים נשלח לגבעת־שמואל, וסיפור הגעתם לשם מגולל את סיפורה של הגבעה הנידחת שהפכה בשנת 2007 לעיר. גבעת־שמואל הייתה בראשית דרכה מעין עיר מקלט לניצולי שואה, בהם גם כאלה שהשתגעו ואושפזו ("פליטי אירופה הבוערת, ניצולים שנשלפו מפארק היורה"), וברחובותיה נשמע מגדל בבל של שפות מהגרים. "עיירת פליטים שכמו נבנתה בהרף עין, שבתוכה אמורים להתקיים חיים חדשים". בני המהגרים שנולדו בה נאלצו לחיות בין שני העולמות, עולם הגלות של ההורים והעולם הצברי. "העברית שלנו צמחה בגבעות החול". בני המהגרים "מנסים לחתוך את עברם", ומתחברים לישראליות דרך מגרש החול שהופך "לבית המקדש" שלהם. הם משחקים שם כדורגל, אך כשרליק מתגייס לצבא הוא מבין שכדור הוא לא משחק והוא יכול להרוג.
בתיאור ההוויה והחיים בגבעת שמואל, בין האלפרונים מחד, המוזכרים בנובלה פעמים אחדות, ובין ד"ר ראוכברגר הייקה – שבכל יציאה שלו מהבית פעם אחת בשבוע ובשעה קבועה, כדי למלא את הסיפון שלו בסודה, אפשר לכוון את השעונים – יש רעננות מסוימת. קשה למצוא על המדף הספרותי נובלות נוספות שהתרחשו שם.
סגנון הכתיבה של אסא מזכיר במידת מה את סגנונו של יורם קניוק, ואף מצאתי בנובלה סוג של הדהוד לסיפור הפצוע האנוש מ"חימו מלך ירושלים". זוהי הנובלה השנייה של אסא שאני קורא. הראשונה הייתה "מחול הרוח" (1984), שעסקה אף היא בתפר שבין מציאות להזיה, אם כי מהיבט אחר. הנובלה "חייל חול" מוצלחת ומגובשת יותר, ומגלה צד לא מוכר של מי ששימש בעבר בין השאר כיועצו האסטרטגי ויועצו לביטחון לאומי של ראש הממשלה יצחק רבין. בגיל 75, היועץ לשעבר הפך לסופר בשל ובהחלט בעל יכולות, לפחות על סמך ספרו זה.
חייל חול
חיים אסא
ידיעות ספרים, 2024, 96 עמ'
